גרושים ושונים

הרבה מהעבודה שלי עם הפסיכולוגית שלי סובב סביב העובדה שאני חוזר שוב ושוב על אותן הטעויות ומצפה לתוצאה שונה כל פעם. היא טוענת - וכנראה בצדק - שזו הסיבה שבגללה אני תקוע באותו מקום ולא מתקדם. אני נאלץ להסכים ולהוסיף עוד משהו: הבעיה המרכזית שלי היא סיפוק מיידי. אני רוצה הכל עכשיו מייד, ובלי עבודה קשה. ואם משהו לוקח יותר מידי זמן או עבודה אז אני פשוט לא אעשה אותו. זה נכון לכמעט כל תחומי החיים: בלימודים אני מעדיף מבחנים על עבודות, כי אני לא אוהב לכתוב עבודות ארוכות ונוטה לדחות אותן עד הרגע האחרון, אני לא עושה דיאטה כי זה קשה וארוך לפני שרואים תוצאות, ואני לא משקיע בדברים לאורך זמן אלא בפרצי אנרגיה קצרים, וזה מה שמונע את הקידום שלי בעבודה.

ולכן, הריני מכריז על פרוייקט חדש, ואני מאתגר אתכם להגיב ולהוסיף משלכם:

מה אתם דוחים ל"מחר התמידי" ולמה?

על שלי אתם כבר יודעים, ועכשיו אני רוצה לשמוע את החולשות שלכם. קדימה! תוכיחו לי שגם אתם בני אדם!

אם הכל יילך טוב אולי אני אשתף אתכם בסוד חדש שלי...

נ.ב. מסתבר שאני התוצאה השלישית בגוגל אם אתם מחפשים "הפסיכולוגית שלי מתה עלי". עולם מוזר...

אני מבין לגמרי את המאבק של משפחת שליט. ברור לי שאני הייתי מצפה מהמדינה שלי לעשות הכל כדי לחלץ את אח שלי, ח"ו שלא יקרה לו כלום. אבל אני לא ממשפחת שליט, ואני מבין גם את הצד השני - והצד השני כאן הוא אנחנו. כולנו, המדינה, האזרחים, הקורבנות העתידיים של פיגועי הטרור הבאים. דרישת המשפחה היא הגיונית, ואני לא מכיר בן אדם אחד שיכול להגיד להם בפנים "המחיר גבוה מדי", אבל לפעמים המחיר באמת גבוה מדי. אם כל פעם שיחטפו חייל נאלץ לשחרר תמורתו 300 טרוריסטים, כדאי שנתרגל להרבה חיילים חטופים. זה הגיוני לחטוף חיילים אם אתה יודע שתקבל מה שאתה רוצה תמורתם. ודרך אגב, אני לא יודע אם גלעד חי או מת, אבל החייל הבא יהיה מת, פשוט כי הרבה יותר קל לשמור על חייל מת מאשר על חייל חי, והמחיר זהה בכל מקרה.

אני מבין את המאבק של המשפחה, ואני מקווה שהם יראו אותו חזרה בבית כמה שיותר מהר, אבל אני גם מקווה שקברניטי המדינה יוכלו למצוא את האומץ להגיד שיש גבול, שלא כל מחיר מתקבל על הדעת.

אני אמרתי לכל מי שמכיר אותי כל פעם שיצאתי למילואים שאם משהו קורה לי, לדרוש להחזיר אותי באחד על אחד, לא חשוב מי. זו עסקה שאני יכול לחיות איתה, כי אפילו אם ישחררו רב מרצחים, הוא רק אחד - ועל אחד אפשר לשמור. אבל אם משחררים 300 טרוריסטים (סתם מספר, אין לי מושג) קשה מאוד לעקוב אחריהם.

אני מצטער, אבל אומר למשפחה - לא בכל מחיר.

אפילו שקשה להגיד את זה, זה חשוב.

לאחר כמעט 3 שבועות של לחימה בעזה, לחץ בינלאומי בלתי פוסק והודעות גינוי נגדנו באו"ם, הגיע הזמן להודות באמת:

עשינו כל מה שצה"ל יכול לעשות שם.

מכאן והלאה צריך להתחיל להפעיל אמצעי לחץ אחרים.

אני לא אומר שהגיע הזמן לצאת מעזה, ובטח שלא להודיע על סיום המבצע, כי הרי אשקלון/באר שבע/שדרות/ישובי הנגב המערבי עדיין סופגים טילים, אבל בואו נעלה רמה, כי הרמה הזאת מיצתה את עצמה.

(תחזיקו חזק, זה הולך לכאוב:)

הגיע הזמן להחזיר את הישובים לרצועת עזה.

אני אחכה רגע עד שקריאות הבוז וה"אתה משוגע?!" יעברו, ואז נמשיך.

העובדה היא שבזמן שהישובים היו שם לא היו גראדים על באר שבע. גם אשקלון היתה מקום שקט שאפשר היה לחיות בו. אבל מאז הגירוש הכל התהפך, ומה שהכי כואב לי - את הגראדים לאשקלון יורים מעל חורבות גוש קטיף. הגיע הזמן לעמוד מול האויב הפלשתיני ולהודות בפה מלא שהארץ הזו היא שלנו - ואנחנו רוצים ליישב אותה ומוכנים להילחם עליה, ומי שלא מבין את זה יאלץ ללמוד בדרך הקשה.

מסתבר שמערכת הביטחון רוצה להמליץ לדרג המדיני להפסיק את הלחימה בדרום ולהגיע להפסקת אש.

למה עכשיו?

השגנו משהו? מישהו מרגיש שניצחנו כאן? או אולי כי מישהו מפחד שנפסיד?

זה מעצבן אותי ברמות שלא ידעתי שיש לי. אם אתם רוצים להפסיק להילחם כל כך מוקדם כלומר שאתם בטוחים שזה הכי טוב שתשיגו, ושמכאן יכול להיות רק יותר גרוע. אני יודע, פעולה קרקעית בעזה משמעה חיילים פצועים רבים וכנראה גם הרוגים, אבל זה המחיר שעלינו לשלם תמורת החזרת הביטחון לתושבי הדרום. ואם זה יעבוד, ואם נעשה פעולה אחת רצינית, ארוכה ככל שתהיה וכואבת ככל שתהיה, פעולה שתוכיח לעולם שאנחנו לוקחים את עצמנו ברצינות, פעולה שתשיג באמת שקט בשדרות, אשקלון ובאר שבע, הרי שהחיילים האלה לא ימותו לחינם, ועל האנדרטה שלהם יהיה כתוב "גיבורי ישראל שמסרו עצמם על הגנת העם והארץ באמת ובאומץ". וכל כיתה שתגיע לשם בסיור בית ספר תוכל לראות למה הייתה כאן מלחמה.

קרוב משפחה שלי נהרג במלחמת יום כיפור, ואני רואה את ההשפעה שהייתה לזה על המשפחה שלי, אבל ברור לי שיש קורבנות שצריך להקריב. ואם יקראו לי, אני אבוא.

בהצלחה לכולנו.

אז מה קורה?

האויב עשה משהו שהוא עשה כבר כמה פעמים, ישראל מחליטה להגיב במלוא העוצמה. אבל לנו יש או"ם על הראש, ואמריקה, והאיחוד האירופי, אז רק תוקפים מהאויר. הפלשתינים מדווחים על מאות הרוגים (כולל סיפור קורע לב על אם שאיבדה בהפצצה אחת שישה מארבעת ילדיה) והפגנות ענק נגדנו בכל בירה אירופית כמעט (כי גם שם יש המון ערבים, הם פשוט עוד לא מבינים את זה) ובכל זאת צה"ל מכין כוחות למתקפה יבשתית אבל לא תוקף עד שיש אישור מהדרג המדיני, וכשהאישור הזה מגיע זה כבר מאוחר מדי, האויב כבר מחכה מוכן ויש המון אבדות לצה"ל. שום הישג משמעותי, כי קשה להשיג הישגים אם אין לך מטרה פרט להרתעה, והרתעה כבר אין לנו מזמן.

זה נשמע מוכר?

זוכרים את מלחמת לבנון השנייה?

מישהו אמר וינוגרד?

למדנו משהו?

בטח שלמדנו! למדנו שחייבים לפחות להעמיד פנים שיש התייעצות רצינית לפני הפעולות, כי אחרת הוועדה הבאה תרד עלינו חזק.

קולטים? למדנו להיזהר מהועדה הבאה.

ושוב, ניסיון נואש להכריח את האויב להיכנע ללא שימוש בכוחות קרקעיים, למרות שברור שאין ברירה. ושוב, רבע מדינה מושבתת מלימודים ועבודה, והוראות של פיקוד העורף לא לצאת מהבית. ושוב, דיווחים בחדשות על כמה מסכנים האזרחים בצד השני, וזה הכי מרגיז אותי.

תפרגנו לי רגע פטריוטי, בסדר?

לא אכפת לי מהצד השני. לא מעניין אותי אם כל אמא שם איבדה ילד. אכפת לי רק מההרוגים בצד שלנו. מצידי, שישרפו כולם שם. אני במלחמה עכשיו, ובמלחמה לא צריך - סליחה, אסור! - להתחשב בצד השני. הם סובלים? אז שילחצו על המינהל שלהם, הממשלה או איך שהם לא קוראים לזה שיפסיקו לירות עלינו. ואם למינהל שלהם לא אכפת, לי בטח לא.

ולמהדורות החדשות בערוצים השונים - אל תראו לי כמה מסכנים הם. אני רוצה לדעת על ההרוגים שלי. מה הסיפור של איש הקבע מדלית-אל-כרמל שנהרג אתמול? זה מעניין אותי. לא אכפת לי מהאמא בעזה ששני הבנים שלי נהרגו (שניהם חמושים, אגב).

אני לא בטוח שכל מה שכתבתי כאן מתאר בדיוק איך אני מרגיש, כי אני מרגיש שאני די עוצר את עצמי, אבל באמת הגיע הזמן להבין משהו - זו מלחמה, והגיע הזמן שלפחות ננסה לנצח בה, ולא רק לצאת טוב בועדת החקירה הבאה.