|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
והנה זה קורה שוב - פרוייקט חדש
הרבה מהעבודה שלי עם הפסיכולוגית שלי סובב סביב העובדה שאני חוזר שוב ושוב על אותן הטעויות ומצפה לתוצאה שונה כל פעם. היא טוענת - וכנראה בצדק - שזו הסיבה שבגללה אני תקוע באותו מקום ולא מתקדם. אני נאלץ להסכים ולהוסיף עוד משהו: הבעיה המרכזית שלי היא סיפוק מיידי. אני רוצה הכל עכשיו מייד, ובלי עבודה קשה. ואם משהו לוקח יותר מידי זמן או עבודה אז אני פשוט לא אעשה אותו. זה נכון לכמעט כל תחומי החיים: בלימודים אני מעדיף מבחנים על עבודות, כי אני לא אוהב לכתוב עבודות ארוכות ונוטה לדחות אותן עד הרגע האחרון, אני לא עושה דיאטה כי זה קשה וארוך לפני שרואים תוצאות, ואני לא משקיע בדברים לאורך זמן אלא בפרצי אנרגיה קצרים, וזה מה שמונע את הקידום שלי בעבודה.
ולכן, הריני מכריז על פרוייקט חדש, ואני מאתגר אתכם להגיב ולהוסיף משלכם:
מה אתם דוחים ל"מחר התמידי" ולמה?
על שלי אתם כבר יודעים, ועכשיו אני רוצה לשמוע את החולשות שלכם. קדימה! תוכיחו לי שגם אתם בני אדם!
אם הכל יילך טוב אולי אני אשתף אתכם בסוד חדש שלי...
נ.ב. מסתבר שאני התוצאה השלישית בגוגל אם אתם מחפשים "הפסיכולוגית שלי מתה עלי". עולם מוזר...
| |
מחשבות מוקדם בבוקר
It's five o'clock In the morning
Conversation got boring
You said you'd go Into bed soon
So I snuck off To your bedroom
And I thought I'd just wait there
Untill I heard you Come up the stairs
And I pretended I was sleeping
And I was hoping You would creep in
With me
You put your arm Around my shoulder
And it was As if the room Got colder
And we moved closer In together
Started talking about The weather
You said tomorrow Would be fun
We could watch A place in the sun
I didn't know Where this was going
When you kissed me
Are you mine?
Are you mine?
Cause I stay here All the time
Watching tele
Drinking wine
Let's just say
Who'd a known?
When you'd flash up On my phone
I'd no longer Feel alone
No longer Feel alone
I haven't left here For days now
And I'm becoming Amazed how
You're quite Affectionate in public
in fact your friend Said it made her Feel sick
And even though It's moving forward
There's just the right Amount of awkward
And yesterday You accidentally
Called me baby
Are you mine?
Are you mine?
Cause I stay here
All the time
Watching tele
Drinking wine
Who'd a known?
Who'd a known?
When you'd flash up
On my phone
I'd no longer
Feel alone
לאלה שלא מכירים אלה המילים של זמרת בשם לילי אלן, והשיר נקרא "who'd have known".
קצת מוקדם בבוקר עכשיו, מזג אויר קצת סגרירי שעושה לי מחשבות של לבד.
נראה לי שאני מתגעגע ללישון עם מישהי, להחזיק ידיים, לדבר, אני מתגעגע לכל הדברים הקטנים שמערכת יחסים זוגית מציעה. כבר הזכרתי כאן פעם שאני סוג של רומנטיקן - ואני מודה, אני מכור להרגשה הזאת. אמנם כבר הרבה זמן לא ישנתי עם מישהי - כבר ארבע שנים! - אבל אני זוכר מה ההרגשה (אה, ואני לא מחשיב את ההיא שישנה במיטה שלי יום אחד כשחזרתי ממשמרת לילה בדירת השותפים שלי בירושלים - סיפור אחר, לא נכנס לזה עכשיו). כולם מסכמים עשור עכשיו אבל מסובך מאוד לסכם את העשור שלי - התחתנתי רק כמה חודשים לפני העשור והנה אני עכשיו גרוש פלוס שניים - ולכן אני לא מתכוון לנסות לסכם אלא לפרוס את התוכנית לעשור הבא:
אני לא רוצה להיות לבד יותר. אני רוצה מישהי לחלוק איתה את היום יום המעיק, ושאיתה היום יום יהיה פחות מעיק. אני רוצה מישהי חייכנית, אם אפשר ג'ינג'ית, שלוקחת את החיים בקלות ותהייה שם כדי לנחם אותי, כי אני צריך הרבה נחמה לפעמים. אני רוצה מישהי שתאהב אותי, מישהי שתרצה לפנק אותי כמו שאני ארצה לפנק אותה. כדי למצוא מישהי כזאת אני צריך לעשות כמה הכנות, והראשונה היא לרדת במשקל, אז תוכנית ראשונה - דיאטה וכושר. זה לא הולך להיות קל אבל אין ברירה, ואני שזו מטרה טובה מספיק בשביל המאמץ שכרוך בזה.
אני רוצה גם שישימו לב אלי בעבודה, שיקדמו אותי. כאן קצת יתר מסובך לבחור מטרה כי אין לי הרבה מה לעשות למעט דבר אחד - אין יותר להחמיץ משמרות. גם אם אני חולה מת, אני בא. והסיבה? ככה מתקדמים בעולם של הפועלים האפורים. צריך להראות שאתה רציני ומוכן להשקיע, ואז, כשיתפנה מקום למעלה (כנראה כי מישהו יתפטר או ימות, אחרת לא נראה שהם עוזבים) - יחשבו עלייך.
ואני רוצה להרגיש טוב. בכל מובן שתקחו את המשפט הזה, אני רוצה להרגיש טוב. עם עצמי, עם הגוף שלי, עם החברים שלי, עם האישה שלי, פשוט להרגיש טוב.
זאת ההחלטה שלי. ואני אדבוק בה.
אז אני מניח שכן יצא כאן מין סיכום שכזה, לא?
| |
 הקשבה ורגשות אחרים
אחרי פגישה טעונה מאוד עם הפסיכולוגית שלי - פגישות שבזמן האחרון מתחילות להיראות קצרות מדי - הגענו למסקנה שמה שמונע ממני קידום בעבודה זה יותר הקשבה ופחות התנגדות לביקורת. מאוד קשה לי עם ביקורת, האינסטינקט הראשוני שלי זה להחזיר מייד תירוץ או סיבה לשאלה למה עשיתי או לא עשיתי משהו, והפסיכולוגית שלי אומרת שבגלל זה המנהלים שלי חוששים לקדם אותי - כי אם אני לא קשוב אני לא לומד.
לצערי אני חייב להודות שכנראה היא צודקת.
נורא קשה לי עם ביקורת. אני תמיד מרגיש שזה אישי ונועד להשפיל אותי או לגרום לי להפסיק לנסות. הפסיכולוגית שלי אומרת שזה כנראה נובע ממשהו שהיה עם אמא שלי כשהייתי ילד ושבגלל זה אני נוטה להסתגר ולא לחשוף את עצמי לביקורת, וכנראה שהיא צודקת גם בזה.
אני שונא שהיא צודקת כל הזמן.
וכל זה עוד לפני שהתחלנו לדבר על ה-24 שעות שלפני הפגישה איתה, שהיו באמת רכבת שדים של רגשות: זה התחיל בארוחת ערב עם ידידה טובה מעבודה, שהפכה לשיחה שבה היא מסבירה לי שלא יצא מזה שום דבר ושהיא לא רוצה לשחק עם הלב שלי ולכן היא אומרת כבר עכשיו להפסיק לבנות עליה, והמשיך בשיחה עם אחי בצבא שהיה צריך עידוד דחוף שהייתי, כמובן, חייב לתת כי אותו לא מעניין עכשיו השטויות שלי אלא העובדה שאולי שוב ידיחו אותו מקורס הקצינים וזה יותר חשוב - ולבסוף שיחה עם המנהלת הישירה שלי על הביצועים שלי בחודש האחרון - שלא היו משהו - והסבר שלה על למה (שוב) עדיין לא מקדמים אותי.
זה מדהים איך יש ימים שמתחילים נפלא ונותנים לך הרגשה כאילו הכל יהיה בסדר ואז אחת אחרי השנייה נופלות המכות שמוכיחות לך שלא.
מה שהכי הכאיב לי היה העובדה שהבחורה הזאת מהעבודה אמרה לי ש"היא לא רוצה לפגוע באיש זקן וחמוד כמוני".
זאת התדמית שלי בעבודה.
אני מבוגר יותר מהגיל הממוצע אצלנו, נכון, אבל "איש זקן"?
אני גרוש בן שלושים פלוס, אני חכם ומצחיק ומנומס ואמור להיות לי סיכוי עם נשים, נכון?
אבל כמו שאמרתי לפסיכולוגית שלי - אם החיים שלי היו קומדיה רומנטית הוליוודית אני הייתי בתפקיד של "החבר ההומו של הגיבורה" - זה שאפשר לספר לו את הסודות הכי כמוסים ולהתלונן אצלו אחרי דייט גרוע או אחרי פרידה, כי הוא לא יעשה כלום, הוא תמים כמו כלבלב תועה. אף אחת מהנשים במשרד לא רואה אותי כפוטנציאל לקשר. בעיני כולן אני ידיד טוב - ממש טוב - אבל לעולם לא יותר מזה.
אני שונא את זה.
| |
 מת מבפנים
קודם כל - זה.
ועכשיו - למה:
מבין כל הדמויות של חברים אני הכי מתחבר לצ'אנדלר, מכיוון שכמוהו אני מרגיש שאני לא בדיוק מבין את חוקי המשחק המסובך הזה בין גברים ונשים, וכמוהו אני מפחד שאני אגיד פתאום משהו שהוא כל כך לא במקום שכולם יסתכלו עלי בהלם - רק שאצלי אין צחוק ברקע.
באחד הפרקים המוקדמים (אני לא זוכר איזה, ולא מצאתי קישור לה ביוטיוב) החברים מדברים על מתי בפעם האחרונה כל אחד מהם בכה, וצ'אנדלר אומר שהוא לא בכה מאז שהוא היה ילד, וכולם - בעיקר ג'ואי - אומרים לו שהוא מת מבפנים. אני חייב להגיד שאני מבין את ההרגשה - אחרי הכל למעט מקרה בודד אצל הפסיכולוגית שלי גם אני לא בכיתי כבר המון זמן. אפילו לא במהלך כל תקופת הגירושין, במשך חצי השנה שהיא לא נתנה לי לראות את הילדים, בכל הפעמים שהיא הייתה נעלמת איתם כשהיה תורי לקחת אותם לשבת - לא מצאתי בתוכי רגש מספיק כדי לבכות.
אני לא מבין רגש. אני מביט בעולם סביבי, באנשים שאני עובד איתם, ולכולם זה נראה הדבר הכי טבעי בעולם ואני לא מבין איך הם עושים את זה - איך הם יודעים כמה רגש להפגין בלי להגזים מצד אחד ובלי להיות אפתי בצד שני. זה כאילו שהגעתי לבית ספר חדש וכולם יודעים איפה כל דבר נמצא ומכירים את השירים ואני עומד בצד ומנסה למלמל מילים כדי שלא ישימו לב שאני שונה אבל לא באמת מבין מה קורה.
אבל מה שהכי מפחיד אותי זה שאולי פשוט אין לי את זה. אולי אין לי רגש ואולי בגלל זה אני לא שייך. אולי אני מת מבפנים. האמת היא שהכל נשפט אצלי בצורה מאוד שכלית, ודי מרגיז אותי שאנשים לא מתנהגים בצורה הגיונית כי אני לא מבין מה סולם השיקולים שלהם, ואם אני לא מבין איך אני יכול לנצל אותו?
לנצל היא אולי מילה חזקה מידי, אבל בפגישה האחרונה הפסיכולוגית שאלה אותי אם כל שיחה שלי עם אנשים אחרים היא משא-ומתן והתשובה שלי הייתה שהרבה מאוד כן, אחרי הכל כולנו רוצים משהו - ואם תחשוף את כל הקלפים שלך מייד בהתחלה בטוח תפסיד - כי עמדות פתיחה בדיון הן אף פעם לא מה שתקבל בסוף. אז כן - אני מתייחס לכמעט כל שיחה כמשא ומתן כי אני לא מבין אחרת, ואני מתחיל לפחד שאולי בגיל שלושים פלוס כבר מאוחר מידי להשתנות...
| |
התקדמות
אז ככה:
אני רוצה להתקדם במקום העבודה שלי, ואני מאמין וחושב שמגיע לי - אחרי הכל, אני אחראי לילה, עובד בשיחות באנגלית, מאמן נציגים חדשים ובאופן כללי עושה כל מה שצריך - אבל יש נושא אחד שתמיד מאט אותי.
המשפחה שלי קצת מוזרה בזמן האחרון. שני הסבים והסבתות שלי כבר לא צעירים, ושאר המשפחה גרה במקומות מרוחקים, כך שאם הם צריכים משהו הם מתקשרים אלי. חוץ מזה, הגב עשה הרבה בעיות בזמן האחרון והייתי צריך לבטל משמרות פשוט כי לא יכולתי לקום מהמיטה, וכך יוצא שמי שאחראית על הקבוצה אליה אני רוצה לעבור אומרת לי שוב ש"חבל שאני מחסיר כל כך הרבה, כי הצוות שלה קטן והיא לא יכולה לקחת סיכון שמישהו יבטל וישאיר אותה תקועה עם כל העבודה".
אני שונא את זה.
זאת המציאות - החיים שלי מורכבים! זה לא שאני בורח ממשמרות כי לא בא לי לעבוד או משהו, אני לא מבטל משמרות סתם, אני עובד כמה שאפשר וקורה מידי פעם שאני מבטל משמרת.
אני רק צריך מישהו שיגיד "אני מוכן לקחת סיכון עליו" ואני אוכיח שאני שווה את זה, אבל מאוד קשה לשכנע מישהו לקחת סיכון במקום הזה. לא שאני מאשים אותם - גם אני הייתי חושב עלי פעמיים - אבל אני רוצה לחשוב שהייתי מנסה.
| |
על עקשנות וטיפשות
מסתבר שגרושתי שייכת לאחת משתי הקטגוריות האלה, כי היא מעדיפה לאיים עלי שהיא תתקשר למשטרה מאשר להקשיב למשהו שהיא לא רוצה לשמוע. ואני לא מבין איך מישהו יכול להיות כל כך עקשן עד שהוא יעדיף לטמון את הראש בחול מאשר להכיר במציאות. והנה הסיפור במלואו:
יצא והרכב שלי לא תקין והייתי חייב להכניס אותו למוסך היום, והמוסכניק שלי אמר שאני אקבל אותו חזרה רק ביום שלישי - מה שאומר שהיום אני לא אוכל להגיע מנתניה לבית שמש כדי להיות עם הילדים כמו כל שבוע. היא לא הייתה בבית כשניסית להודיע לה, אז ניסיתי להתקשר אליה לנייד.
יש סיפור שלם עם הנייד שלה - עוד מתחילת תקופת הגירושין היא החליפה מספר, ועשתה כל מאמץ כדי לוודא שלי לא יהיה את המספר שלה, כי באותם ימים כשהילדים היו צריכים להיות אצלי בשבת היא הייתה נעלמת איתם ואף אחד פתאום לא ידע איפה היא, והיא טענה שאין לה נייד בכלל. בכל מקרה, השגתי את המספר שלה בדרך-לא-דרך, והוא שמור אצלי למקרי חירום. לדעתי - זה אחד מהם. אבל כשהיא שומעת את הקול שלי בטלפון היא מנתקת מייד ולא עונה יותר, ואתמול כשהמשכתי להתקשר היא איימה עלי שאם אמשיך להתקשר למספר הזה היא תתקשר למשטרה. כשניסיתי להגיד לה שאני לא אגיע היום - מה שאומר שהיא תצטרך למצוא בייביסיטר, כי הסיבה היחידה שהיא הסכימה לסידורי הראייה כמו שהם היא שזה חוסך לה בייביסטר בימים בהם היא עובדת יום ארוך - היא ניתקה את הנייד והורידה את הטלפון בבית מהשפורפרת, כך ש"תפוס" כל הזמן.
אני לא מבין את זה - היא מעדיפה שהילדים יסתובבו בחוץ, יחכו לי ליד בית ספר וידאגו למה אני לא מגיע מאשר להתמודד עם המצב? כמה היא מוכנה לפגוע בהם כדי לפגוע בי?
גם ככה מצב הרוח שלי ירוד בגלל האוטו במוסך והכל, וזה ממש גומר אותי.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
