גרושים ושונים

סוף סוף אני קונה מחשב חדש, מה שאומר שאני אוכל לעדכן הרבה יותר בעתיד.

למרות שבעצם, אם אני מסתכל על החיים שלי עכשיו, נראה לי שהגעתי למין סטטוס קוו - הכל נשאר פחות או יותר אותו דבר.

נכון, לחבר טוב שלי נולדה בת אחרי הרבה זמן של נסיונות, ואני די מצליח במחלקה החדשה בעבודה, ונראה שהכל מתנהל פחות או יותר על מי מנוחות - אבל זה בדיוק מה שמפריע לי.

זהו?

אלה החיים?

חמודה מירי מסיקה, טובה הרבה יותר ממני בלהסביר מה הבעיה:

אם אלה החיים

לאן כולם רצים

אמרת שחיפשת אושר

ושילמת קצת ביוקר

זה מה שקרה לי?

חיפשתי אושר?

אני אפילו לא יודע להגדיר אושר. אני לא יודע מה אני מחפש.

אפילו השיר הזה נראה לי כמעט נכון:

מה זה אושר בכלל?

אם לא לצחוק האדם על עצמו

אז הנה בקשה מכם:

מה זה אושר בכלל?

דעות יתקבלו בברכה, כי לפני שאני מתחיל בחיפוש שלי, צריך לדעת מה לחפש, לא?

קודם כל - התנצלות.

קצת נעלמתי בזמן האחרון (כמעט חודשיים לא כתבתי) והסיפור ארוך למה, אבל בואו נסתפק בלהגיד שצו מאסר נגדך די גומר את היכולת היצירתית שלך.

אבל נעזוב את זה בצד, כי החלטתי לחזור לכתוב באופן סדיר - אני צריך את התרפיה הזאת, את להוציא הכל בצורה כתובה ומסודרת.

אז הבית השני שלי:

יש מושב קטן ליד כפר סבא, שאני לא אנקוב בשמו. אני שם כל ראש השנה ויום כיפור, חזן בבית הכנסת המקומי, בתשלום.

זה לא שאין להם חזן, והוא באמת מדהים, אבל הוא כבר בן 80, וקשה לו להיות חזן לאורך כל התפילות הארוכות, אז אני חזן בחלק מהזמן והוא בשאר, והוא תוקע בשופר וקורא בתורה.

בית הכנסת הזה שונה מכל בית בית כנסת אחר שהייתי בו אי פעם. אני לא יודע כמה מכם דתיים, או כמה הולכים לבית כנסת באופן קבוע או רק בשבת או בחג, אבל אלה מכם שהיו פעם בבית כנסת בוודאי יכולים לנסות להיזכר מה הייתה ההרגשה.

בשבילי, בדרך כלל לא הייתה הרגשה בכלל. בית הכנסת היה פשוט המקום אליו הולכים כדי להתפלל, לא צריכים להיות לך רגשות למקום. אבל בית הכנסת הזה שונה מאוד.

אולם אחד, שורות ספםלי עץ ישנים, כל כך ישנים שהעץ התכהה כמו שרק עץ ישן יכול. ארונית קטנה לסידורים וחומשים מול דלת הכניסה ועוד מדף אחד בצד, מתחת ללוח הזיכרון לנפטרים הקבורים במושב. בלי ספריית ספרי לימוד גדולה, בלי מדפים ארוכים מלאי ש"ס ופוסקים, כי זה מקום תפילה ולא לימוד. ארון קודש גדול, עשוי עץ, עם שני מוטות מתכת שנועלים אותו בשני מנעולים (דרישות של חברת הביטוח). ארבעה ספרי תורה, שופר אחד, מגילת אסתר אחת. בימה אחת באמצע החדר, מכוסה מפה לבנה.

זה הכל.

כלומר, חוץ מהאנשים. והאנשים זה העיקר, לא?

י' הגבאי, בא לארץ מהונגריה אחרי המלחמה ההיא, ועדיין מדבר עברית כאילו הגיע לארץ אתמול. א' הייקה, שיש לו סכסוך של 35 שנה עם י' על 30 ס"מ בגבול שבין המשקים שלהם, ולכן מקבל  עליות לתורה רק כשמכריחים את י' לתת לו. ע', האח של הרב הידוע, שמתפלל תמיד בסידור משלו, בנוסח אחר, שהוא שומר בתא שבמושב הקבוע שלו.כ', שהיה הגבאי הקודם, אבל נעלב ממשהו שח' אמר עליו והפסיק לבוא בכלל, ועכשיו הוא בא רק ל"כל נדרי" בערב יום כיפור ולא מדבר עם אף אחד. ח', יליד פולין, שריד מהמחנות, שהקים משק משגשג והיום כל הילדים שלו חיים בחו"ל ואין מי שימשיך אותו אחריו. ר', שפעם היה אחד המתפללים הקבועים, אבל מאז השבץ מגיע רק בחגים, ומתעקש לומר ברכה לשלום חיילי צה"ל בכל פעם שהוא מגיע. הבן שלו נהרג במלחמת יום כיפור, ולוחית עם שמו נמצאת על המושב ליד המושב של אביו.

הרבה מהמושבים מסומנים בלוחיות שם, רובם כבר אינם חיים. אבל זה המקום שלהם. אף אחד מהמתפללים הקבועים לא יחלום להחליף מקום.

ואני. מתפלל בבית הכנסת הזה כל ראש השנה ויום כיפור כבר 5 שנים, אבל מכיר את בית הכנסת הזה ואת היושבים בו כבר שנים רבות, ואוהב כל דבר שבו.

שם אני מרגיש בבית.

כשאהיה גדול אהיה נגר
ואבנה בתים אבל לא כלוב,
כשאהיה גדול אהיה זמר
ואשיר שיר שמח למי שעצוב.

כשאהיה גדול אהיה רופא
שנותן זריקות לכל מי שכואב,
כשאהיה גדול אהיה אופה
ולחם אפרוס לכל מי שרעב.

כשאהיה גדול אהיה צייר
ואצייר עולם יפה יותר,
כשאהיה גדול אהיה נגר
שעושה שולחן וכיסא ופסנתר.

כשאהיה גדול אהיה מלח
ואשיט אוניות בלב ים גואה.
כשאהיה גדול
כשאהיה גדול,
קודם שאהיה גדול,
ואחר כך נראה.

ראיתי את המילים של השיר הזה היום ונתקפתי דיכאון קשה. זה רק אני, או שעוד מישהו מרגיש ככה?

כשאנחנו מציירים קוים,

מנקודות קטנות למספרים,

משחקים הרבה עם כדורים,

נחים..

מי  שעוקב אחרי הבלוג הזה (ומשום מה נראה שרק אלה שעוקבים קוראים כאן, אין לי כמעט כניסות סתמיות) יודע שהייתי בהופעה של מטרופולין לא מזמן. הופעה מדהימה, ואני חייב להגיד שעשתה לי חשק לעוד. אבל אני התחלתי עבודה חדשה השבוע, יש לי מילואים עוד מעט, אמא שלי נוסעת לאנגליה היום ואני אצטרך לדאוג לאח שלי החייל - כך שלא נראה שיש לי זמן בעתיד הקרוב.

אבל הנה סיפור קטן - איך קוראים לזה? פיסה מהחיים.

זאת הייתה נסיעה ארוכה. אוטובוס מלא, אנשים עומדים במעבר ונשענים כמעט זה על זה, ריח חזק של ירקות אופף את האוטובוס. כרוב ופטרוזיליה. שוק. פקקים של מרכז העיר. נהגים עצבניים וחדשות בגלי צה"ל.

הוא ישב בספסל האחורי, כי יש עליה קטנה לשם ורוב הזקנים לא רוצים ללכת עד לשם, מפחד ההליכה חזרה כשיגיעו הביתה. גם ככה השקיות כבדות. הוא יושב ליד החלון, מביט החוצה אבל לא ממש רואה. המוזיקה שלו, ורק שלו, היא מטרופולין עכשיו. עם אוזניות הוא מנותק מהעולם, מזמזם לעצמו עם המוזיקה. לידו מתחלפים נוסעים בין התחנות, והיא מתיישבת. הוא לא שם לב בהתחלה, אבל היא מחטטת בתיק שלה ומוציאה אוזניות משלה, מרכיבה ומתנתקת.

עוד שיר ועוד שיר, תחנות מתחלפות.

"בטח שכחת כבר אותי,

לפחות תשקרי, לפחות תשקרי..."

הוא לוחש את המילים, ויש כמו הד מוזר. הוא פונה ורואה שהיא, האוזניות שלידו, לוחשת עם המוזיקה שלה. מוריד אוזניות כדי לשמוע:

"לפחות תשקרי, לפחות תשקרי..."

חיוך של מבוכה, זה לא קל לחלוק רגע אינטימי עם מישהי שהרגע פגשת.

בתחנה הבאה היא יורדת.

אלה הדברים הקטנים שבחיים שגורמים לנו אושר אמיתי.

לא לשכוח את זה.

אני מישהו אחר.

כי זה כמה חודשים,

אני מחליף את החיים

בגרסה אחרת

במשהו יותר נעים

ובמקום האנשים

יהיו לי מכשירים

שיעשו מה שאני אומר

ולא האחרים.

כמה מייאשת המחשבה שהעתיד שלך לא נמצא בידים שלך. אני מחכה עכשיו לתשובה מהראיון במחלקה החדשה, כי הסתבר לי היום שיכול להיות שהם בכלל לא ירצו אותי, ואז אני באמת יוצא לחפש עבודה. לא סתם אמרו חז"ל "אין קשה לאדם מן הספק". הרי יש לי דמיון מפותח, ואני יכול לדמיין דברים ממש גרועים...

בינתיים, אני מנסה להעסיק את עצמי. התחלתי איזה מיני-פרוייקט כאן במשרד, משהו שיקל עליהם אחרי שאני אעבור. כמה אנשים שדיברתי איתם שאלו למה אני טורח, הרי בגללם אין לי עבודה? אבל נראה לי שפשוט כזה אני, מנסה לעזור כמה שאני יכול.

ולא שהם מעריכים או משהו, לא לדאוג.

כואב לי לראות את העבודה שהשקעתי כאן יורדת לטמיון, וברור לי שזה מה שיקרה.

אבל מספיק בעניין הזה, זה סתם מביא דיכאון ולא תורם, כי הרי צריך לדעת לקבל מה שאי אפשר לשנות.

אז משהו אחר? ספרים, אולי?

כרגע אני קורא שניים: ספטימוס היפ הראשון, והאנציקלופדיה של עולם הדיסק של טרי פראצ'ט. פראצ'ט מצויין כהרגלו, לכישופ עוד לא התרגלתי. זו לא טעות דפוס - ככה קוראים לספר. "כישופ". זה תרגום ממשהו באנגלית. אין לי כוח לחפש בגוגל. עולם הדיסק, למי שלא מכיר, הוא עולם שטוח, נישא על גבם של 4 פילים, שעומדים על גבו של צב ענק ששוחה בחלל. ספרים מצחיקים בטירוף ומומלצים מאוד.

.

.

.

אני מתחמק מלכתוב משהו. מרגישים?

.

.

.

הבעיה היא שאני לא יודע בדיוק ממה. אני מרגיש שאני נזהר לא להכנס לאיזה נושא, אבל לא יכול לשים את האצבע בדיוק על מה הנושא. זה כאילו המוח שלי נסגר כל פעם שאני מתקרב, ואני מנסה להיזכר מה חיפשתי ולא מצליח. אני שונא את זה, כי אני מנסה להיות גלוי ככל האפשר בבלוג הזה.

אז מה כל כך מפחיד שאני אפילו לא יכול לכתוב?

עריכה:

מישהו חיפש בגוגל "פרות רזות" והגיע לכאן. זה מצטרף לחיפוש "נפש החיים" כאחד החיפושים הכי מוזרים שהובילו אנשים לכאן.

ראיתי סרט ישן של היצ'קוק אתמול. הסרט מדבר על שני אנשים שמנסים להוכיח שהם יכולים לרצוח ושאי אפשר יהיה לתפוס אותם. הם עושים טעות ומנסים להשוויץ, ואז תופסים אותם. אבל אני נשארתי ער חצי לילה, וזו התוצאה:

לא האמנתי כמה קל זה יהיה. כשחושבים על זה, צריך בסך הכל להקפיד על כמה פרטים, ואז אין סיכוי שיתפסו אותך. להכין הכל מראש, לא להשאיר עקבות, לא להשאיר טביעות אצבעות, לוודא שאין עדים, זה הכל. הפשע המושלם. בלי שוד, בטח בלי אונס, בלי הכרות מוקדמת, בלי סיבה. חוץ מהסיבה האמיתית, כמובן – ההוכחה שאתה יכול.

מתחילים בהכנות: צריך לקנות כיסויי מושב חדשים, עדיף אדומים, ולשלם מזומן. הכי טוב לקנות בחנות ממש גדולה כמו אייס, ועדיף בסניף רחוק מאיפה שאתה גר. לקנות מיכל של חומר הצתה, וגם מטף כיבוי קטן, באותה חנות. מיכל אחד ומטף אחד יספיקו. להכין את האוטו כמובן – נעילה מרכזית היא חובה בדבר כזה, וגם לדאוג לחגורת בטיחות גמישה וחלקה. במושב שליד הנהג, לפחות. אם הכל ילך בסדר, לא ישארו סימנים באוטו, הכי גרוע כמה שערות או ממש מעט דם. צריך לנקות את האוטו אחר כך, אבל זה אחר כך, עוד לא הגענו לשם. כדאי שיהיה אקדח הלם, חשמלי כזה, כדי לרכך את ההתנגדות בהתחלה. בסוף זה כבר לא חשוב, היא כבר לא יכולה להתנגד.

כל יום חמישי עומדים שם בטרמפיאדה כמה אנשים. לפעמים שניים, שלושה, ולפעמים אחד. באותו יום הייתה רק היא. זו צומת עמוסה, אבל למרות התאורה היא די חשוכה. אני עוצר אחרי הרמזור והיא פותחת דלת. "לנתניה?" "מצויין, תודה רבה". נוסעים. אף אחד לא זכור שראו אותה עולה לאוטו שלי. כי האוטו דומה לאלפי מכוניות, והצומת מספיק חשוכה כדי שאף אחד לא יזכור איך היא נראית. דווקא נראית נחמדה, בת שירות לאומי. מספרת שהיא גרה בנתניה, עובדת בבית ספר בשדרות. מאוד ציונית כזאת, מתלהבת ופוליטית. אני מחכה לחלק החשוך יותר בכביש, ואומר לה שנדמה לי שיש פנצ'ר, ואני רק אעצור רגע לבדוק. אני עוצר בצד הדרך, משחרר את החגורה שלי, פונה לדלת ומוציא את המחשמל. במהירות, מכה אחת ללחי עם המחשמל. היא רועדת, ואני זורק את המחשמל למושב האחורי, ומתחיל לחנוק אותה, משתמש בעמודים שמחזיקים את משענת הראש לחיזוק האחיזה. זה לא לוקח הרבה זמן עד שהיא מפסיקה להילחם, וגם כשהיא נלחמת זה לא הרבה. מכות החשמל האלה אלימות ממש. כל הסיפור לוקח 3 דקות.

ועכשיו, לטיפול שאחרי: קודם כל כפפות. ואז, נסיעה רגועה ליער קטן, שביל עפר ארוך ותחנת פיקניקים, שבשעה כזאת של הלילה כבר ריקה מזמן. להוציא אותה מהאוטו, להפשיט ולהניח על האדמה. זה לא עניין מיני, אבל לראות אותה ערומה ככה על אדמת היער בכל זאת עושה משהו. כל הבגדים שלה בערמה, להרטיב בנוזל הצתה, להדליק. לזרוק את הגפרור לתוך הערמה. לא להשאיר עקבות. לשפוך עליה את מה שנשאר בבקבוק חומר ההצתה, בעיקר על הצוואר, כי שם נגעתי בה ואולי יש טביעות אצבעות. להצית. לזרוק את הגפרור לאש. אחרי שהצוואר שרוף לגמרי, להפעיל את המטף ולכבות את האש. לחזור לאוטו, להניע ולנסוע הביתה. לזרוק את המטף הריק בפח של בניין שכן. וזהו.

זה משעשע להיות מסוגל לחזות את הכותרת של אתרי החדשות באינטרנט מראש: "רצח מחריד ליד נתניה: נמצאה גופת צעירה כשהיא עירומה ושרופה. המשטרה חושדת שמדובר ברקע לאומני."

פעם אחד ודי. אסור לחזור על זה אף פעם, כי רצח חד פעמי, מבוצע ע"י אזרח נורמטיבי, ללא טביעות אצבע או סימני הכר אחרים, כמעט בלתי אפשרי לפיענוח.

אבל הנה, הוכחתי שאני יכול. אי אפשר לקשר אותה אלי, כי אין קשר. סתם, טרמפיסטית. אחת מאלף. לא ראיתי אותה קודם בחיים, לא מכיר אותה, לא שונא אותה. קורבן רנדומאלי.

250 ש"ח והוכחה לכל החיים שאף אחד לא יכול עליך.

לא, זה לא קרה.

לא, לא הרגתי אף אחד.

אבל תודו שהרעיון מהמם. לא במובן הנחמד, אלא מהמם - גורם להלם.

ולדעתי, זה אכן עד כדי כך קל...