|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
והנה זה קורה שוב - פרוייקט חדש
הרבה מהעבודה שלי עם הפסיכולוגית שלי סובב סביב העובדה שאני חוזר שוב ושוב על אותן הטעויות ומצפה לתוצאה שונה כל פעם. היא טוענת - וכנראה בצדק - שזו הסיבה שבגללה אני תקוע באותו מקום ולא מתקדם. אני נאלץ להסכים ולהוסיף עוד משהו: הבעיה המרכזית שלי היא סיפוק מיידי. אני רוצה הכל עכשיו מייד, ובלי עבודה קשה. ואם משהו לוקח יותר מידי זמן או עבודה אז אני פשוט לא אעשה אותו. זה נכון לכמעט כל תחומי החיים: בלימודים אני מעדיף מבחנים על עבודות, כי אני לא אוהב לכתוב עבודות ארוכות ונוטה לדחות אותן עד הרגע האחרון, אני לא עושה דיאטה כי זה קשה וארוך לפני שרואים תוצאות, ואני לא משקיע בדברים לאורך זמן אלא בפרצי אנרגיה קצרים, וזה מה שמונע את הקידום שלי בעבודה.
ולכן, הריני מכריז על פרוייקט חדש, ואני מאתגר אתכם להגיב ולהוסיף משלכם:
מה אתם דוחים ל"מחר התמידי" ולמה?
על שלי אתם כבר יודעים, ועכשיו אני רוצה לשמוע את החולשות שלכם. קדימה! תוכיחו לי שגם אתם בני אדם!
אם הכל יילך טוב אולי אני אשתף אתכם בסוד חדש שלי...
נ.ב. מסתבר שאני התוצאה השלישית בגוגל אם אתם מחפשים "הפסיכולוגית שלי מתה עלי". עולם מוזר...
| |
מחשבות מוקדם בבוקר
It's five o'clock In the morning
Conversation got boring
You said you'd go Into bed soon
So I snuck off To your bedroom
And I thought I'd just wait there
Untill I heard you Come up the stairs
And I pretended I was sleeping
And I was hoping You would creep in
With me
You put your arm Around my shoulder
And it was As if the room Got colder
And we moved closer In together
Started talking about The weather
You said tomorrow Would be fun
We could watch A place in the sun
I didn't know Where this was going
When you kissed me
Are you mine?
Are you mine?
Cause I stay here All the time
Watching tele
Drinking wine
Let's just say
Who'd a known?
When you'd flash up On my phone
I'd no longer Feel alone
No longer Feel alone
I haven't left here For days now
And I'm becoming Amazed how
You're quite Affectionate in public
in fact your friend Said it made her Feel sick
And even though It's moving forward
There's just the right Amount of awkward
And yesterday You accidentally
Called me baby
Are you mine?
Are you mine?
Cause I stay here
All the time
Watching tele
Drinking wine
Who'd a known?
Who'd a known?
When you'd flash up
On my phone
I'd no longer
Feel alone
לאלה שלא מכירים אלה המילים של זמרת בשם לילי אלן, והשיר נקרא "who'd have known".
קצת מוקדם בבוקר עכשיו, מזג אויר קצת סגרירי שעושה לי מחשבות של לבד.
נראה לי שאני מתגעגע ללישון עם מישהי, להחזיק ידיים, לדבר, אני מתגעגע לכל הדברים הקטנים שמערכת יחסים זוגית מציעה. כבר הזכרתי כאן פעם שאני סוג של רומנטיקן - ואני מודה, אני מכור להרגשה הזאת. אמנם כבר הרבה זמן לא ישנתי עם מישהי - כבר ארבע שנים! - אבל אני זוכר מה ההרגשה (אה, ואני לא מחשיב את ההיא שישנה במיטה שלי יום אחד כשחזרתי ממשמרת לילה בדירת השותפים שלי בירושלים - סיפור אחר, לא נכנס לזה עכשיו). כולם מסכמים עשור עכשיו אבל מסובך מאוד לסכם את העשור שלי - התחתנתי רק כמה חודשים לפני העשור והנה אני עכשיו גרוש פלוס שניים - ולכן אני לא מתכוון לנסות לסכם אלא לפרוס את התוכנית לעשור הבא:
אני לא רוצה להיות לבד יותר. אני רוצה מישהי לחלוק איתה את היום יום המעיק, ושאיתה היום יום יהיה פחות מעיק. אני רוצה מישהי חייכנית, אם אפשר ג'ינג'ית, שלוקחת את החיים בקלות ותהייה שם כדי לנחם אותי, כי אני צריך הרבה נחמה לפעמים. אני רוצה מישהי שתאהב אותי, מישהי שתרצה לפנק אותי כמו שאני ארצה לפנק אותה. כדי למצוא מישהי כזאת אני צריך לעשות כמה הכנות, והראשונה היא לרדת במשקל, אז תוכנית ראשונה - דיאטה וכושר. זה לא הולך להיות קל אבל אין ברירה, ואני שזו מטרה טובה מספיק בשביל המאמץ שכרוך בזה.
אני רוצה גם שישימו לב אלי בעבודה, שיקדמו אותי. כאן קצת יתר מסובך לבחור מטרה כי אין לי הרבה מה לעשות למעט דבר אחד - אין יותר להחמיץ משמרות. גם אם אני חולה מת, אני בא. והסיבה? ככה מתקדמים בעולם של הפועלים האפורים. צריך להראות שאתה רציני ומוכן להשקיע, ואז, כשיתפנה מקום למעלה (כנראה כי מישהו יתפטר או ימות, אחרת לא נראה שהם עוזבים) - יחשבו עלייך.
ואני רוצה להרגיש טוב. בכל מובן שתקחו את המשפט הזה, אני רוצה להרגיש טוב. עם עצמי, עם הגוף שלי, עם החברים שלי, עם האישה שלי, פשוט להרגיש טוב.
זאת ההחלטה שלי. ואני אדבוק בה.
אז אני מניח שכן יצא כאן מין סיכום שכזה, לא?
| |
 הקשבה ורגשות אחרים
אחרי פגישה טעונה מאוד עם הפסיכולוגית שלי - פגישות שבזמן האחרון מתחילות להיראות קצרות מדי - הגענו למסקנה שמה שמונע ממני קידום בעבודה זה יותר הקשבה ופחות התנגדות לביקורת. מאוד קשה לי עם ביקורת, האינסטינקט הראשוני שלי זה להחזיר מייד תירוץ או סיבה לשאלה למה עשיתי או לא עשיתי משהו, והפסיכולוגית שלי אומרת שבגלל זה המנהלים שלי חוששים לקדם אותי - כי אם אני לא קשוב אני לא לומד.
לצערי אני חייב להודות שכנראה היא צודקת.
נורא קשה לי עם ביקורת. אני תמיד מרגיש שזה אישי ונועד להשפיל אותי או לגרום לי להפסיק לנסות. הפסיכולוגית שלי אומרת שזה כנראה נובע ממשהו שהיה עם אמא שלי כשהייתי ילד ושבגלל זה אני נוטה להסתגר ולא לחשוף את עצמי לביקורת, וכנראה שהיא צודקת גם בזה.
אני שונא שהיא צודקת כל הזמן.
וכל זה עוד לפני שהתחלנו לדבר על ה-24 שעות שלפני הפגישה איתה, שהיו באמת רכבת שדים של רגשות: זה התחיל בארוחת ערב עם ידידה טובה מעבודה, שהפכה לשיחה שבה היא מסבירה לי שלא יצא מזה שום דבר ושהיא לא רוצה לשחק עם הלב שלי ולכן היא אומרת כבר עכשיו להפסיק לבנות עליה, והמשיך בשיחה עם אחי בצבא שהיה צריך עידוד דחוף שהייתי, כמובן, חייב לתת כי אותו לא מעניין עכשיו השטויות שלי אלא העובדה שאולי שוב ידיחו אותו מקורס הקצינים וזה יותר חשוב - ולבסוף שיחה עם המנהלת הישירה שלי על הביצועים שלי בחודש האחרון - שלא היו משהו - והסבר שלה על למה (שוב) עדיין לא מקדמים אותי.
זה מדהים איך יש ימים שמתחילים נפלא ונותנים לך הרגשה כאילו הכל יהיה בסדר ואז אחת אחרי השנייה נופלות המכות שמוכיחות לך שלא.
מה שהכי הכאיב לי היה העובדה שהבחורה הזאת מהעבודה אמרה לי ש"היא לא רוצה לפגוע באיש זקן וחמוד כמוני".
זאת התדמית שלי בעבודה.
אני מבוגר יותר מהגיל הממוצע אצלנו, נכון, אבל "איש זקן"?
אני גרוש בן שלושים פלוס, אני חכם ומצחיק ומנומס ואמור להיות לי סיכוי עם נשים, נכון?
אבל כמו שאמרתי לפסיכולוגית שלי - אם החיים שלי היו קומדיה רומנטית הוליוודית אני הייתי בתפקיד של "החבר ההומו של הגיבורה" - זה שאפשר לספר לו את הסודות הכי כמוסים ולהתלונן אצלו אחרי דייט גרוע או אחרי פרידה, כי הוא לא יעשה כלום, הוא תמים כמו כלבלב תועה. אף אחת מהנשים במשרד לא רואה אותי כפוטנציאל לקשר. בעיני כולן אני ידיד טוב - ממש טוב - אבל לעולם לא יותר מזה.
אני שונא את זה.
| |
 מת מבפנים
קודם כל - זה.
ועכשיו - למה:
מבין כל הדמויות של חברים אני הכי מתחבר לצ'אנדלר, מכיוון שכמוהו אני מרגיש שאני לא בדיוק מבין את חוקי המשחק המסובך הזה בין גברים ונשים, וכמוהו אני מפחד שאני אגיד פתאום משהו שהוא כל כך לא במקום שכולם יסתכלו עלי בהלם - רק שאצלי אין צחוק ברקע.
באחד הפרקים המוקדמים (אני לא זוכר איזה, ולא מצאתי קישור לה ביוטיוב) החברים מדברים על מתי בפעם האחרונה כל אחד מהם בכה, וצ'אנדלר אומר שהוא לא בכה מאז שהוא היה ילד, וכולם - בעיקר ג'ואי - אומרים לו שהוא מת מבפנים. אני חייב להגיד שאני מבין את ההרגשה - אחרי הכל למעט מקרה בודד אצל הפסיכולוגית שלי גם אני לא בכיתי כבר המון זמן. אפילו לא במהלך כל תקופת הגירושין, במשך חצי השנה שהיא לא נתנה לי לראות את הילדים, בכל הפעמים שהיא הייתה נעלמת איתם כשהיה תורי לקחת אותם לשבת - לא מצאתי בתוכי רגש מספיק כדי לבכות.
אני לא מבין רגש. אני מביט בעולם סביבי, באנשים שאני עובד איתם, ולכולם זה נראה הדבר הכי טבעי בעולם ואני לא מבין איך הם עושים את זה - איך הם יודעים כמה רגש להפגין בלי להגזים מצד אחד ובלי להיות אפתי בצד שני. זה כאילו שהגעתי לבית ספר חדש וכולם יודעים איפה כל דבר נמצא ומכירים את השירים ואני עומד בצד ומנסה למלמל מילים כדי שלא ישימו לב שאני שונה אבל לא באמת מבין מה קורה.
אבל מה שהכי מפחיד אותי זה שאולי פשוט אין לי את זה. אולי אין לי רגש ואולי בגלל זה אני לא שייך. אולי אני מת מבפנים. האמת היא שהכל נשפט אצלי בצורה מאוד שכלית, ודי מרגיז אותי שאנשים לא מתנהגים בצורה הגיונית כי אני לא מבין מה סולם השיקולים שלהם, ואם אני לא מבין איך אני יכול לנצל אותו?
לנצל היא אולי מילה חזקה מידי, אבל בפגישה האחרונה הפסיכולוגית שאלה אותי אם כל שיחה שלי עם אנשים אחרים היא משא-ומתן והתשובה שלי הייתה שהרבה מאוד כן, אחרי הכל כולנו רוצים משהו - ואם תחשוף את כל הקלפים שלך מייד בהתחלה בטוח תפסיד - כי עמדות פתיחה בדיון הן אף פעם לא מה שתקבל בסוף. אז כן - אני מתייחס לכמעט כל שיחה כמשא ומתן כי אני לא מבין אחרת, ואני מתחיל לפחד שאולי בגיל שלושים פלוס כבר מאוחר מידי להשתנות...
| |
דמיון מודרך
אני נכנס לבאר. מקום קטן, לא מיוחד אבל חמוד בירושלים. אני לובש את הג'ינס השחורים החדשים שקניתי במיוחד לצורך היציאה הזאת לעיר, חולצה אפורה עם פס שחור בצד, מסופר, מגולח, מצוחצח. אני הולך מהדלת עד לבאר עם אחותי, בעלה ואחי. העיניים מסביב לבאר עוקבות אחרינו, אבל הפעם יש משהו שונה. אני שונה. אני מושך מבטים. מבטים של "מי זה החתיך הזה?" ולא של זלזול. הפעם, נשים פונות אלי ולא ממני. זאת היציאה הראשונה אחרי הרבה זמן שלא יצא לכולנו לצאת ביחד, אז אנחנו רוצים לשבת קצת על הבאר ולדבר, אבל - נשים ניגשות אלי מידי פעם. ובסוף הערב - אולי אפילו זורם עם מישהי לאנשהוא. מי יודע.
ואוו, כמה זמן לא הייתי פה. לפי סיכום הקטעים, פעם אחרונה שעידכנתי היה בינואר. והאמת היא שלא הרבה קרה מאז: אחי מסיים קורס קצינים עוד מעט, אחותי נשואה ורוצה לעזוב את הארץ, ואני כאן, בדיוק איפה שהשארתם אותי.
טוב, לא בדיוק.
אני הולך כבר כמה חודשים לפסיכולוגית שמכריחה אותי לחשוב על כל מה שקורה איתי, מה אני רוצה מעצמי והכי חשוב - למה.
היא ביקשה ממני לשבת ולכתוב רשימה שבודקת מה אני מרוויח מהמצב שלי עכשיו, ולמה אני כל כך מתעקש להישאר בו, מה מונע ממני להפוך לאותה דמות שבדמיון שלי, הדמות מהקטע למעלה.
והאמת היא שעולים לי שני רעיונות כמעט מייד, מה שאומר כנראה ששניהם שטחיים יחסית :
א. אני עצלן. זה לא ממש סוד, אבל מצד שני האמת היא שהעצלנות הזאת די פוגעת בי. אני מעלה משקל כי אני מתעצל לעשות ספורט מכל סוג שהוא, אני לא יוצר שום דבר חדש כי אני מעדיף לרבוץ ולראות טלויזיה, וזאת גם הסיבה שהפסקתי לכתוב כאן. אבל למה אני עצלן? זאת שאלה חשובה. אני חייב להודות שנוח לי, כי כשאני כאן אני לא מאכזב אף אחד, כי אף אחד לא מצפה ממני לכלום. אני לא אומר לאף אחד שאני מנסה להשתנות, אז הם לא מצפים לשינוי, ואם לא מצפים לשינוי אז לא מתאכזבים. גם אני לא מתאכזב כי גם אני לא מצפה לכלום ממני.
ב. אני שונא הפתעות. מה הקשר? במקום בו אני נמצא עכשיו - אני שמן, לבד, עובד בעבודה פשוטה ומעביר שעות מול מסך הטלויזיה - אני יודע לצפות בדיוק מה יקרה בעתיד. אני נצר ארוך לשושלת ייקית ואני אוהב מסגרות ושונא הפתעות. ולכן ברור שאני אעדיף להישאר בסביבה המוכרת שלי.
אבל כמו שאמרתי, מכיוון שהסיבות האלה עלו לי בראש כמעט מייד, ברור לי שהן שטחיות.
האמת כואבת הרבה יותר.
האמת היא שאני מפחד פחד מוות מלנסות ולא להצליח. לא נראה שאני יכול להתמודד עם עוד אכזבה אחת בחיים שלי. אחרי הגירושין, אכורים וקשים מאוד, אחרי בעיות הבריאות שפקדו אותי לאחרונה, ושהרופא אומר שכנראה קשורות בעקיפין למשקל שלי, אני מפחד לנסות שוב ולהיכשל. כי מה אז? מה ישאר לי אז? גם עכשיו מה שמחזיק אותי זה התקוה שאני יכול להשתנות, אבל פשוט לא רוצה עכשיו, ואם אני אנסה ולא אצליח מה יישאר לי? אני אצטרך להכיר בעובדה שאני לא מצליחן בפוטנציה, אלא כישלון רב תחומי. זה פחד משתק, ממכר, כמעט מנחם, כי הוא מכריח אותך להישאר איפה שאתה, ועוד משכנע אותך שטוב לך שם. או כאן. או איפה שאתה.
אז נכון, בלי סיכון אין רווח, אבל ממש מפחיד אותי לסכן את הפוטנציאל שלי, כי בלעדיו אין לי כלום. בכל מקום בחיים שלי הייתי תמיד זה ש"מלא פוטנציאל, חבל שהוא לא מממש אותו", "יכול להיות מצויין אם הוא רק היה מנסה באמת" וכמובן "ילד טוב, בחור טוב וחבר טוב - אבל לא מישהו שהייתי יוצאת איתו".
שבוע שעבר אצל הפסיכולוגית גילינו גילוי מדהים על החיים שלי עם גרושתי, וזה קצת שינה את התפיסה שלי, כי פתאום לא אני הייתי הכישלון, אלא הפיתרון. זו הרגשה משונה מאוד, אבל נראה לי שאני יכול להתרגל אליה.
אז הנה אני כאן - חוזר ליצור, חוזר לדיאטה (אולי, בזה עוד לא החלטתי באמת), חוזר לתפוס פיקוד על החיים שלי.
הפחד זה משהו שצריך להתמודד איתו, לא להיכנע לו.
והנה משהו שמזכיר לי את זה, למרות שבדרך כלל אני לא מעריץ של ריאהנה:
| |
חיי שרה - סיכומים והבטחות
סוף סוף אני קונה מחשב חדש, מה שאומר שאני אוכל לעדכן הרבה יותר בעתיד.
למרות שבעצם, אם אני מסתכל על החיים שלי עכשיו, נראה לי שהגעתי למין סטטוס קוו - הכל נשאר פחות או יותר אותו דבר.
נכון, לחבר טוב שלי נולדה בת אחרי הרבה זמן של נסיונות, ואני די מצליח במחלקה החדשה בעבודה, ונראה שהכל מתנהל פחות או יותר על מי מנוחות - אבל זה בדיוק מה שמפריע לי.
זהו?
אלה החיים?
חמודה מירי מסיקה, טובה הרבה יותר ממני בלהסביר מה הבעיה:
אם אלה החיים
לאן כולם רצים
אמרת שחיפשת אושר
ושילמת קצת ביוקר
זה מה שקרה לי?
חיפשתי אושר?
אני אפילו לא יודע להגדיר אושר. אני לא יודע מה אני מחפש.
אפילו השיר הזה נראה לי כמעט נכון:
מה זה אושר בכלל?
אם לא לצחוק האדם על עצמו
אז הנה בקשה מכם:
מה זה אושר בכלל?
דעות יתקבלו בברכה, כי לפני שאני מתחיל בחיפוש שלי, צריך לדעת מה לחפש, לא?
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
