גרושים ושונים

החלטתי לחזור לכתוב לנושא החם לפחות לכמה פעמים, סתם כדי לחזור לקצב כתיבה סביר, אז הנה:

הטעם שלי במוזיקה הוא קצת משונה. לא כל דבר אני אוהב, אני מנסה כמעט הכל לפחות פעם אחת, ומכיוון שאני גר בבית אחד עם התגלמות הפקאצה (אח שלי, שיהיה בריא) אני מקבל משלוח די סדיר של "מה שהולך עכשיו" ואת הרוב אני לא אוהב.

אבל, גם לי יש מועדפים שעשו לי את השנה במוזיקה, ומככבים עכשיו ברשימת ההשמעה שלי:

פינק - so what - שיר ענק. זה הכל. פינק מראה שלא משנה מי אתה, פרידה היא עניין כואב, וגם אם תגיד לעצמך שאתה המלך זה לא תמיד נכון.

crank that - soulja boy - לא שהשיר כזה מדהים, אבל תופעת הריקוד של השיר שרצה ביוטיוב מצחיקה בטירוף. תחפשו, אל תתביישו, זה קורע. וחוץ מזה שיש לי זיכרון אישי טוב מהשיר הזה, אבל לא נכנס לזה עכשיו.

קייטי פרי - I kissed a girl - בכמה פעמים הראשונות ששמעתי את השיר הזה לא אהבתי אותו, אבל אני חייב להודות שהתרגלתי. יש בו אפילו כמה שורות מעניינות.

מדונה -  four minutes - מה יש לדבר, המלכה עשתה זאת שוב. אין ברירה אלא להעריץ את האדמה שעליה דורכת המלכה הבלתי מעורערת של המוזיקה. שיר מצויין, קליפ מגניב, סאונד חדש, ואישה בת חמישים שבנות טיפש עשרה קונות דיסקים שלה. טוב, נו, צורבות.

אלא הגבוהים ברשימה שלי, והם נכנסו לרשימת ההשמעה שלי, כל אחד וסיבותיו ונסיבותיו הוא.

תהנו.

אז קצת הזנחתי אתכם, מנויי וקוראי היקרים, בשבוע האחרון.

מסתבר שלהקים עסק חדש זה משהו שלוקח המון זמן ומאמץ.

אבל עכשיו נראה שזה מתחיל לתפוס צורה, ולכן אני מתפנה כדי לכתוב.

כמה כסף בחודש אתם מוציאים על ויטמינים ותוספי תזונה?

ואם אני אגיד לכם שיש סוג חדש, גם טעים וגם עובד?

מן הסתם תגידו "הנה, עוד בלוג טוב הלך. אין מה להיכנס לכאן שוב".

ולכן, אני הולך להגיד את זה רק פעם אחת.

כי האמת היא שאני לא באמת צריך שתצטרפו לקבוצה, אני מציע לחשוף אתכם להזדמנות של החיים שלכם.

זהו.

עד כאן.

מעניין אתכם לשמוע יותר? תשלחו לי שאלות למייל.

[email protected]

וזהו.

אני מבטיח.

ועכשיו, חזרה אלי:

אני מרגיש משונה.

מצד אחד, אני חזרה במעגל מחפשי העבודה, ומצד שני אני מרגיש מלא אנרגיות וביטחון עצמי, שזה ממש לא המצב הרגיל שלי בזמן חיפוש עבודה. חיפוש העבודה מתעכב כי אני מתעקש לשמור על הסדרי הראייה שלי עם הילדים, וזה אומר שהחברה שרוצה לקבל אותי צריכה להסתדר עם השעות המשונות. אז ממשיכים לחפש.

אני גם מגיע למסקנה שאני לא צריך כרגע להיות בקשר זוגי. זה לא חסר לי. אני נהנה מהזמן שלי לבד, וזו רק הכנה לעוד חודש. בעוד חודש ההורים שלי עוברים לאנגליה, אח שלי כבר בצבא, והבית ישאר שלי לבד.

אני מסתגל.

סך הכל?

ברוך ה'. טוב תודה.

תודה ששאלתם.

אני מישהו אחר.

כי זה כמה חודשים,

אני מחליף את החיים

בגרסה אחרת

במשהו יותר נעים

ובמקום האנשים

יהיו לי מכשירים

שיעשו מה שאני אומר

ולא האחרים.

כמה מייאשת המחשבה שהעתיד שלך לא נמצא בידים שלך. אני מחכה עכשיו לתשובה מהראיון במחלקה החדשה, כי הסתבר לי היום שיכול להיות שהם בכלל לא ירצו אותי, ואז אני באמת יוצא לחפש עבודה. לא סתם אמרו חז"ל "אין קשה לאדם מן הספק". הרי יש לי דמיון מפותח, ואני יכול לדמיין דברים ממש גרועים...

בינתיים, אני מנסה להעסיק את עצמי. התחלתי איזה מיני-פרוייקט כאן במשרד, משהו שיקל עליהם אחרי שאני אעבור. כמה אנשים שדיברתי איתם שאלו למה אני טורח, הרי בגללם אין לי עבודה? אבל נראה לי שפשוט כזה אני, מנסה לעזור כמה שאני יכול.

ולא שהם מעריכים או משהו, לא לדאוג.

כואב לי לראות את העבודה שהשקעתי כאן יורדת לטמיון, וברור לי שזה מה שיקרה.

אבל מספיק בעניין הזה, זה סתם מביא דיכאון ולא תורם, כי הרי צריך לדעת לקבל מה שאי אפשר לשנות.

אז משהו אחר? ספרים, אולי?

כרגע אני קורא שניים: ספטימוס היפ הראשון, והאנציקלופדיה של עולם הדיסק של טרי פראצ'ט. פראצ'ט מצויין כהרגלו, לכישופ עוד לא התרגלתי. זו לא טעות דפוס - ככה קוראים לספר. "כישופ". זה תרגום ממשהו באנגלית. אין לי כוח לחפש בגוגל. עולם הדיסק, למי שלא מכיר, הוא עולם שטוח, נישא על גבם של 4 פילים, שעומדים על גבו של צב ענק ששוחה בחלל. ספרים מצחיקים בטירוף ומומלצים מאוד.

.

.

.

אני מתחמק מלכתוב משהו. מרגישים?

.

.

.

הבעיה היא שאני לא יודע בדיוק ממה. אני מרגיש שאני נזהר לא להכנס לאיזה נושא, אבל לא יכול לשים את האצבע בדיוק על מה הנושא. זה כאילו המוח שלי נסגר כל פעם שאני מתקרב, ואני מנסה להיזכר מה חיפשתי ולא מצליח. אני שונא את זה, כי אני מנסה להיות גלוי ככל האפשר בבלוג הזה.

אז מה כל כך מפחיד שאני אפילו לא יכול לכתוב?

עריכה:

מישהו חיפש בגוגל "פרות רזות" והגיע לכאן. זה מצטרף לחיפוש "נפש החיים" כאחד החיפושים הכי מוזרים שהובילו אנשים לכאן.

כמו שכתבתי כבר בפוסט הזה, יש לי בעיה עם הומוסקסואליות.

אולי זה בגלל שאני דתי, אולי בגלל שכל פעם שמתחיל ויכוח על הנושא מביאים לטלויזיה את החרדי התורן והוא אומר משהו על בהמיות וכל הדיון הולך לעזאזל, אולי בגלל שאני לא מבין את זה.

אבל העובדה היא שכאדם דתי יש לי ספר חוקים מחייב, ושם כתוב שזה אסור, ובוודאי שאין רשות להכיר בהם רשמית כנשואים ולתת להם לאמץ וכו'.

וזה לא כי הם בהמות, וזה לא כי הם פוגעים בי באופן אישי, ואפילו לא כי אני לא מבין את זה.

פשוט כי זה אסור.

אסור כמו לאכול חזיר, או לחלל שבת.

בלי לשפוט אם זה טוב או לא, בלי להכנס לדיון האם הם יכולים לגדל ילד בצורה סבירה או לא.

פשוט כי זה אסור.

ואם המדינה הזאת היא מדינה יהודית, אז יש דברים שאסור.

אני מקווה שאני לא נשמע כמו מתחסד חרדי פאנאט, אבל זה אסור.

אבל היי, אני בעד זכויות אימוץ לרווקים, ואם הם במקרה גרים עם עוד מישהו, זה לא אכפת לי.

זה אסור, אבל לא בידיים שלי לעשות משהו בקשר לזה. אני לא אצא לפגוע בהם, אני לא אפגין נגדם, אבל אני גם לא אתמוך בלתת להם זכויות.

פשוט:

כי זה אסור.

מה קרה?

למה צריך כל שנה לעשות סיכום שנה?

היה לנו כל כך טוב השנה שצריך לסכם אותה ולהיזכר שוב איזה כיף היה?

ועכשיו, אחרי שסיפקנו את הפולניות הפנימית שלנו, אפשר לעבור לסיכום שלי.

אני חייב להודות שאני לא אוהב הרבה מהמוזיקה הישראלית החדשה או הלועזית החדשה, אם כבר מדברים על זה. אני מחפש שירים עם משמעות במילים או טריק מעניין במוזיקה, משהו שיגרום להם לבלוט מעבר לחזה ו/או הישבן של הזמרת.

קשה היה למצוא כאלה השנה.

לדוגמה: לדעתי מי שיבחר כשיר השנה כמעט בכל פורום הוא אחד משני השירים הבאים: "umbrella" של ריאנה או מונסון של טוקיו הוטל. אני מבכה את הבחירה הזאת מרה. הסיבה היחידה שאנשים שומעים את "שנינו יחד תחת מטריה אחת" בגרסה של ריאנה היא הקליפ שלה. ראיתם אותו? אני לא אומר, כבודה של ריאנה (ועוד כמה דברים שלה) במקומו מונח, אבל זה לא סיבה לשמוע שיר שלה. מקסימום לתלות פוסטר שלה בחדר. עם בגדים יפים. או בלי. ...

איפה היינו?

כן. סליחה.

בעניין טוקיו הוטל:

שיר סתמי, אך מפומפם עד כאב ראש. אני רוצה לראות שמישהו יקום ויגיד שהוא לא יכול לזמזם את השיר הזה, לפחות את הפיזמון.

מה לעשות. השיר הזה הגיע אלינו במסגרת הטירוף הרגיל של הקיץ. כל שנה, מישהו לוקח איזו להקה נידחת מאיזה סוף עולם והופך אותה ללהיט ענק בגלגל"צ, ומשם בכל המדינה. דוגמאות: זוכרים את נומה-נומה-הי? מקרנה? ההיא מהמורדים? השיר ההודי המעצבן?

אבל חזרה לעניין:

אני רוצה לציין את סיכום המוזיקה שהתחדשה לי השנה. אלו אמנים שנחשפתי אליהם השנה, ובלי ספק הטעם המוזיקלי שלי השתנה קצת בעקבות המפגש:

1. הבנות נחמה - אין כמו לקום בבוקר ולשמוע את so far. זה מסדר לי את כל היום.

2. מירי מסיקה - אני חייב לציין שממש לא רציתי לאהוב אותה. ממש ניסיתי. אבל אז שמעתי את "עכשיו אתה חוזר בחזרה", והשיר הזה פגע בי כמו ברק. כל כך עדין, כל כך מלא עצב, כל כך מלא תקווה, כל כך כואב.

3. Maroon 5 - לא שמעתי עליהם בחיים עד שבמקרה נתקלתי בשיר "wakeup call". התאהבתי על המקום, וחיפשתי עוד. מצאתי ונהנתי.

4. חיפושיות אבודות - כמו כולם, חשבתי שאני מכיר את החיפושיות, ולא חשבתי שיש משהו שאפשר לחדש לי בקשר אליהם. אבל אז ראיתי את הסרט "חמישים פגישות ראשונות" ומצאתי שיר חדש שלהם שלא שמעתי: another day המצויין. ערך נוסף הייתה תזכורת כמה טובים היו נערי החוף...

5. עברי לידר - זה לא שלא הכרתי אותו קודם, אבל השנה יצא לי לראות כמה הוא באמת מצויין, במיוחד "מלטף ומשקר".

כל אלה נוספים על מגוון רחב ועמוק של דברים אחרים שאני שומע ומעריך, אבל לא כאן המקום לפרט. אני עוד אסדר פעם סולם מוזיקלי, זה פשוט ייקח לי עוד קצת זמן.

נ.ב. הפרו אישר לי חשש רציני - מסתבר שאין לי מנויים. זה ממש מעליב. אני דורש שכל מי שנכנס לפה באופן קבוע (ואלה שעשו את זה יודעים על מי אני מדבר!) יעשה מנוי. סליחה על ההשתלחות המרירה הזו, פשוט הייתי רוצה לדעת שקוראים אותי רציף...