גרושים ושונים

מסתבר שגרושתי שייכת לאחת משתי הקטגוריות האלה, כי היא מעדיפה לאיים עלי שהיא תתקשר למשטרה מאשר להקשיב למשהו שהיא לא רוצה לשמוע. ואני לא מבין איך מישהו יכול להיות כל כך עקשן עד שהוא יעדיף לטמון את הראש בחול מאשר להכיר במציאות. והנה הסיפור במלואו:

יצא והרכב שלי לא תקין והייתי חייב להכניס אותו למוסך היום, והמוסכניק שלי אמר שאני אקבל אותו חזרה רק ביום שלישי - מה שאומר שהיום אני לא אוכל להגיע מנתניה לבית שמש כדי להיות עם הילדים כמו כל שבוע. היא לא הייתה בבית כשניסית להודיע לה, אז ניסיתי להתקשר אליה לנייד.

יש סיפור שלם עם הנייד שלה - עוד מתחילת תקופת הגירושין היא החליפה מספר, ועשתה כל מאמץ כדי לוודא שלי לא יהיה את המספר שלה, כי באותם ימים כשהילדים היו צריכים להיות אצלי בשבת היא הייתה נעלמת איתם ואף אחד פתאום לא ידע איפה היא, והיא טענה שאין לה נייד בכלל. בכל מקרה, השגתי את המספר שלה בדרך-לא-דרך, והוא שמור אצלי למקרי חירום. לדעתי - זה אחד מהם. אבל כשהיא שומעת את הקול שלי בטלפון היא מנתקת מייד ולא עונה יותר, ואתמול כשהמשכתי להתקשר היא איימה עלי שאם אמשיך להתקשר למספר הזה היא תתקשר למשטרה. כשניסיתי להגיד לה שאני לא אגיע היום - מה שאומר שהיא תצטרך למצוא בייביסיטר, כי הסיבה היחידה שהיא הסכימה לסידורי הראייה כמו שהם היא שזה חוסך לה בייביסטר בימים בהם היא עובדת יום ארוך - היא ניתקה את הנייד והורידה את הטלפון בבית מהשפורפרת, כך ש"תפוס" כל הזמן.

אני לא מבין את זה - היא מעדיפה שהילדים יסתובבו בחוץ, יחכו לי ליד בית ספר וידאגו למה אני לא מגיע מאשר להתמודד עם המצב? כמה היא מוכנה לפגוע בהם כדי לפגוע בי?

גם ככה מצב הרוח שלי ירוד בגלל האוטו במוסך והכל, וזה ממש גומר אותי.

אני מבין לגמרי את המאבק של משפחת שליט. ברור לי שאני הייתי מצפה מהמדינה שלי לעשות הכל כדי לחלץ את אח שלי, ח"ו שלא יקרה לו כלום. אבל אני לא ממשפחת שליט, ואני מבין גם את הצד השני - והצד השני כאן הוא אנחנו. כולנו, המדינה, האזרחים, הקורבנות העתידיים של פיגועי הטרור הבאים. דרישת המשפחה היא הגיונית, ואני לא מכיר בן אדם אחד שיכול להגיד להם בפנים "המחיר גבוה מדי", אבל לפעמים המחיר באמת גבוה מדי. אם כל פעם שיחטפו חייל נאלץ לשחרר תמורתו 300 טרוריסטים, כדאי שנתרגל להרבה חיילים חטופים. זה הגיוני לחטוף חיילים אם אתה יודע שתקבל מה שאתה רוצה תמורתם. ודרך אגב, אני לא יודע אם גלעד חי או מת, אבל החייל הבא יהיה מת, פשוט כי הרבה יותר קל לשמור על חייל מת מאשר על חייל חי, והמחיר זהה בכל מקרה.

אני מבין את המאבק של המשפחה, ואני מקווה שהם יראו אותו חזרה בבית כמה שיותר מהר, אבל אני גם מקווה שקברניטי המדינה יוכלו למצוא את האומץ להגיד שיש גבול, שלא כל מחיר מתקבל על הדעת.

אני אמרתי לכל מי שמכיר אותי כל פעם שיצאתי למילואים שאם משהו קורה לי, לדרוש להחזיר אותי באחד על אחד, לא חשוב מי. זו עסקה שאני יכול לחיות איתה, כי אפילו אם ישחררו רב מרצחים, הוא רק אחד - ועל אחד אפשר לשמור. אבל אם משחררים 300 טרוריסטים (סתם מספר, אין לי מושג) קשה מאוד לעקוב אחריהם.

אני מצטער, אבל אומר למשפחה - לא בכל מחיר.

אפילו שקשה להגיד את זה, זה חשוב.

מסתבר שמערכת הביטחון רוצה להמליץ לדרג המדיני להפסיק את הלחימה בדרום ולהגיע להפסקת אש.

למה עכשיו?

השגנו משהו? מישהו מרגיש שניצחנו כאן? או אולי כי מישהו מפחד שנפסיד?

זה מעצבן אותי ברמות שלא ידעתי שיש לי. אם אתם רוצים להפסיק להילחם כל כך מוקדם כלומר שאתם בטוחים שזה הכי טוב שתשיגו, ושמכאן יכול להיות רק יותר גרוע. אני יודע, פעולה קרקעית בעזה משמעה חיילים פצועים רבים וכנראה גם הרוגים, אבל זה המחיר שעלינו לשלם תמורת החזרת הביטחון לתושבי הדרום. ואם זה יעבוד, ואם נעשה פעולה אחת רצינית, ארוכה ככל שתהיה וכואבת ככל שתהיה, פעולה שתוכיח לעולם שאנחנו לוקחים את עצמנו ברצינות, פעולה שתשיג באמת שקט בשדרות, אשקלון ובאר שבע, הרי שהחיילים האלה לא ימותו לחינם, ועל האנדרטה שלהם יהיה כתוב "גיבורי ישראל שמסרו עצמם על הגנת העם והארץ באמת ובאומץ". וכל כיתה שתגיע לשם בסיור בית ספר תוכל לראות למה הייתה כאן מלחמה.

קרוב משפחה שלי נהרג במלחמת יום כיפור, ואני רואה את ההשפעה שהייתה לזה על המשפחה שלי, אבל ברור לי שיש קורבנות שצריך להקריב. ואם יקראו לי, אני אבוא.

בהצלחה לכולנו.

סוף סוף אני קונה מחשב חדש, מה שאומר שאני אוכל לעדכן הרבה יותר בעתיד.

למרות שבעצם, אם אני מסתכל על החיים שלי עכשיו, נראה לי שהגעתי למין סטטוס קוו - הכל נשאר פחות או יותר אותו דבר.

נכון, לחבר טוב שלי נולדה בת אחרי הרבה זמן של נסיונות, ואני די מצליח במחלקה החדשה בעבודה, ונראה שהכל מתנהל פחות או יותר על מי מנוחות - אבל זה בדיוק מה שמפריע לי.

זהו?

אלה החיים?

חמודה מירי מסיקה, טובה הרבה יותר ממני בלהסביר מה הבעיה:

אם אלה החיים

לאן כולם רצים

אמרת שחיפשת אושר

ושילמת קצת ביוקר

זה מה שקרה לי?

חיפשתי אושר?

אני אפילו לא יודע להגדיר אושר. אני לא יודע מה אני מחפש.

אפילו השיר הזה נראה לי כמעט נכון:

מה זה אושר בכלל?

אם לא לצחוק האדם על עצמו

אז הנה בקשה מכם:

מה זה אושר בכלל?

דעות יתקבלו בברכה, כי לפני שאני מתחיל בחיפוש שלי, צריך לדעת מה לחפש, לא?

אתמול בלילה נפטר קרוב משפחה שלי אחרי שהיה שלוש שנים בתרדמת.

אני אתחיל מהתחלה:

נ', בעלה של בת דודה של אמא שלי, היה קצין בכיר בצבא בעברו, אח"כ מנהל בכיר בחברת הביטוח "מנורה", ומכור תמידי לכושר ובריאות. הוא וכמה חברים יצאו יחד לטיול אופניים, כמו כל יום שישי, ונסעו לאורך כביש 4 לכיוון צפון. יום שיש בצהריים, סוף הקיץ, ראות מצויינת. נהג ברכב מסחרי הפיל את הטלפון שלו, בו דיבר ללא דיבורית, והתכופף להרים אותו. הוא נכנס בחבורת הרוכבים לצד הכביש והעיף חלק מהם לתוך תעלה ליד הכביש, ואת נ' עד השדה שמעבר לתעלה. אחרי שלושה ימים של ניתוחים כמעט נון-סטופ, הרופאים אמרו שאין מה לעשות יותר וצריך לחכות.

חצי שנה אחר כך הגוף שלו כבר הבריא לגמרי, אבל הוא עדיין לא חזר להכרה. אתמול, אחרי קצת יותר משלוש שנים של תרדמת הוא נפטר. שבועיים לפני יום הולדת 60 שלו.

לא הייתי בלוויה, כי שכחתי את הטלפון בבית וגיליתי רק אחרי העבודה, אבל נסעתי לבקר אותם היום.

זה היה מאוד מוזר, כי הוא בעצם כבר מת לפני שלוש שנים, ונראה כאילו לכולם ירדה אבן גדולה מהלב. אפילו על מודעות האבל כתבו "נ' שלנו נגאל מיסוריו".

גם הצבא וגם מנורה דאגו למשפחה שלו מאוד, וברור לי שלהם לא יחסר שום דבר, לפחות לא מבחינה חומרית.

ולמה זה מטריד אותי כל כך? אני חושב שאני חושב על מוות הרבה בזמן האחרון. לא מתוך דיכאון, אלא כנושא שצריך לתת לו את תשומת הלב הראויה. מחשבות גדולות של "מה יקרה אם" עוברות לי בראש הרבה. קשה לי עם זה, אבל אני לא מצליח להתנער.

אין לי ממש סוף או פואנטה לפוסט הזה, סתם - שתדעו.

נ.ב. הישיבה אתמול הייתה מצויינת, אבל נראית פתאום פחות חשובה.

ונח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את הא-לוהים התהלך נח...

משום מה נוח התנ"כי צבר הרבה ביקורת לאורך הדורות, כנראה בגלל החלק הפחות ידוע של סיפור התיבה. מכירים? נוח יוצא מהתיבה, נוטע כרם, עושה יין ומשתכר לגמרי.

אבל השנה שמעתי בבית הכנסת זווית חדשה לגמרי לסיפור - נח פשוט לא ידע איך לפרוש בשקט. הוא מיצה את תפקיד חייו הגדול ועכשיו לא ידע מה לעשות. אז הוא התחיל במין מירוץ של הרס עצמי, וזאת הייתה התוצאה.

ועכשיו - אני.

האם חיי הנישואין שלי היו שיא חיי?

אני מסתכל אחורה על מה שהשארתי, ונראה שמסלול חיי ימשיך גם בלעדי מכאן. הילדים יגדלו, יתחתנו, ילמדו ויקימו בתים משלהם, גרושתי כבר יוצאת עם גברים אחרים ומחפשת מישהו אחר.

ואני? אני תלוש. מתנדנד. נסחף. חסר כיוון.

אני צריך למצוא כיוון חדש, משהו שיגרום לי להרגיש שיש לי עוד כיוון בחיים. אז כרגע אני משליך את עצמי על העבודה שלי, שבה נראה שיש בשבילי מקום למעלה. אבל כמובן שזה לא מספיק.

הצעות?

נ.ב. קצת חבל למי שחיפש "ריאנה" בגוגל והגיע לבלוג הזה, לא? זה באמת בזבוז זמן.