גרושים ושונים

הרבה מהעבודה שלי עם הפסיכולוגית שלי סובב סביב העובדה שאני חוזר שוב ושוב על אותן הטעויות ומצפה לתוצאה שונה כל פעם. היא טוענת - וכנראה בצדק - שזו הסיבה שבגללה אני תקוע באותו מקום ולא מתקדם. אני נאלץ להסכים ולהוסיף עוד משהו: הבעיה המרכזית שלי היא סיפוק מיידי. אני רוצה הכל עכשיו מייד, ובלי עבודה קשה. ואם משהו לוקח יותר מידי זמן או עבודה אז אני פשוט לא אעשה אותו. זה נכון לכמעט כל תחומי החיים: בלימודים אני מעדיף מבחנים על עבודות, כי אני לא אוהב לכתוב עבודות ארוכות ונוטה לדחות אותן עד הרגע האחרון, אני לא עושה דיאטה כי זה קשה וארוך לפני שרואים תוצאות, ואני לא משקיע בדברים לאורך זמן אלא בפרצי אנרגיה קצרים, וזה מה שמונע את הקידום שלי בעבודה.

ולכן, הריני מכריז על פרוייקט חדש, ואני מאתגר אתכם להגיב ולהוסיף משלכם:

מה אתם דוחים ל"מחר התמידי" ולמה?

על שלי אתם כבר יודעים, ועכשיו אני רוצה לשמוע את החולשות שלכם. קדימה! תוכיחו לי שגם אתם בני אדם!

אם הכל יילך טוב אולי אני אשתף אתכם בסוד חדש שלי...

נ.ב. מסתבר שאני התוצאה השלישית בגוגל אם אתם מחפשים "הפסיכולוגית שלי מתה עלי". עולם מוזר...

קודם כל - זה. 

ועכשיו - למה:

מבין כל הדמויות של חברים אני הכי מתחבר לצ'אנדלר, מכיוון שכמוהו אני מרגיש שאני לא בדיוק מבין את חוקי המשחק המסובך הזה בין גברים ונשים, וכמוהו אני מפחד שאני אגיד פתאום משהו שהוא כל כך לא במקום שכולם יסתכלו עלי בהלם - רק שאצלי אין צחוק ברקע.

באחד הפרקים המוקדמים (אני לא זוכר איזה, ולא מצאתי קישור לה ביוטיוב) החברים מדברים על מתי בפעם האחרונה כל אחד מהם בכה, וצ'אנדלר אומר שהוא לא בכה מאז שהוא היה ילד, וכולם - בעיקר ג'ואי - אומרים לו שהוא מת מבפנים. אני חייב להגיד שאני מבין את ההרגשה - אחרי הכל למעט מקרה בודד אצל הפסיכולוגית שלי גם אני לא בכיתי כבר המון זמן. אפילו לא במהלך כל תקופת הגירושין, במשך חצי השנה שהיא לא נתנה לי לראות את הילדים, בכל הפעמים שהיא הייתה נעלמת איתם כשהיה תורי לקחת אותם לשבת - לא מצאתי בתוכי רגש מספיק כדי לבכות.

אני לא מבין רגש. אני מביט בעולם סביבי, באנשים שאני עובד איתם, ולכולם זה נראה הדבר הכי טבעי בעולם ואני לא מבין איך הם עושים את זה - איך הם יודעים כמה רגש להפגין בלי להגזים מצד אחד ובלי להיות אפתי בצד שני. זה כאילו שהגעתי לבית ספר חדש וכולם יודעים איפה כל דבר נמצא ומכירים את השירים ואני עומד בצד ומנסה למלמל מילים כדי שלא ישימו לב שאני שונה אבל לא באמת מבין מה קורה.

אבל מה שהכי מפחיד אותי זה שאולי פשוט אין לי את זה. אולי אין לי רגש ואולי בגלל זה אני לא שייך. אולי אני מת מבפנים. האמת היא שהכל נשפט אצלי בצורה מאוד שכלית, ודי מרגיז אותי שאנשים לא מתנהגים בצורה הגיונית כי אני לא מבין מה סולם השיקולים שלהם, ואם אני לא מבין איך אני יכול לנצל אותו?

לנצל היא אולי מילה חזקה מידי, אבל בפגישה האחרונה הפסיכולוגית שאלה אותי אם כל שיחה שלי עם אנשים אחרים היא משא-ומתן והתשובה שלי הייתה שהרבה מאוד כן, אחרי הכל כולנו רוצים משהו - ואם תחשוף את כל הקלפים שלך מייד בהתחלה בטוח תפסיד - כי עמדות פתיחה בדיון הן אף פעם לא מה שתקבל בסוף. אז כן - אני מתייחס לכמעט כל שיחה כמשא ומתן כי אני לא מבין אחרת, ואני מתחיל לפחד שאולי בגיל שלושים פלוס כבר מאוחר מידי להשתנות...

אז ככה:

אני רוצה להתקדם במקום העבודה שלי, ואני מאמין וחושב שמגיע לי - אחרי הכל, אני אחראי לילה, עובד בשיחות באנגלית, מאמן נציגים חדשים ובאופן כללי עושה כל מה שצריך - אבל יש נושא אחד שתמיד מאט אותי.

המשפחה שלי קצת מוזרה בזמן האחרון. שני הסבים והסבתות שלי כבר לא צעירים, ושאר המשפחה גרה במקומות מרוחקים, כך שאם הם צריכים משהו הם מתקשרים אלי. חוץ מזה, הגב עשה הרבה בעיות בזמן האחרון והייתי צריך לבטל משמרות פשוט כי לא יכולתי לקום מהמיטה, וכך יוצא שמי שאחראית על הקבוצה אליה אני רוצה לעבור אומרת לי שוב ש"חבל שאני מחסיר כל כך הרבה, כי הצוות שלה קטן והיא לא יכולה לקחת סיכון שמישהו יבטל וישאיר אותה תקועה עם כל העבודה".

אני שונא את זה.

זאת המציאות - החיים שלי מורכבים! זה לא שאני בורח ממשמרות כי לא בא לי לעבוד או משהו, אני לא מבטל משמרות סתם, אני עובד כמה שאפשר וקורה מידי פעם שאני מבטל משמרת.

אני רק צריך מישהו שיגיד "אני מוכן לקחת סיכון עליו" ואני אוכיח שאני שווה את זה, אבל מאוד קשה לשכנע מישהו לקחת סיכון במקום הזה. לא שאני מאשים אותם - גם אני הייתי חושב עלי פעמיים - אבל אני רוצה לחשוב שהייתי מנסה.

מסתבר שגרושתי שייכת לאחת משתי הקטגוריות האלה, כי היא מעדיפה לאיים עלי שהיא תתקשר למשטרה מאשר להקשיב למשהו שהיא לא רוצה לשמוע. ואני לא מבין איך מישהו יכול להיות כל כך עקשן עד שהוא יעדיף לטמון את הראש בחול מאשר להכיר במציאות. והנה הסיפור במלואו:

יצא והרכב שלי לא תקין והייתי חייב להכניס אותו למוסך היום, והמוסכניק שלי אמר שאני אקבל אותו חזרה רק ביום שלישי - מה שאומר שהיום אני לא אוכל להגיע מנתניה לבית שמש כדי להיות עם הילדים כמו כל שבוע. היא לא הייתה בבית כשניסית להודיע לה, אז ניסיתי להתקשר אליה לנייד.

יש סיפור שלם עם הנייד שלה - עוד מתחילת תקופת הגירושין היא החליפה מספר, ועשתה כל מאמץ כדי לוודא שלי לא יהיה את המספר שלה, כי באותם ימים כשהילדים היו צריכים להיות אצלי בשבת היא הייתה נעלמת איתם ואף אחד פתאום לא ידע איפה היא, והיא טענה שאין לה נייד בכלל. בכל מקרה, השגתי את המספר שלה בדרך-לא-דרך, והוא שמור אצלי למקרי חירום. לדעתי - זה אחד מהם. אבל כשהיא שומעת את הקול שלי בטלפון היא מנתקת מייד ולא עונה יותר, ואתמול כשהמשכתי להתקשר היא איימה עלי שאם אמשיך להתקשר למספר הזה היא תתקשר למשטרה. כשניסיתי להגיד לה שאני לא אגיע היום - מה שאומר שהיא תצטרך למצוא בייביסיטר, כי הסיבה היחידה שהיא הסכימה לסידורי הראייה כמו שהם היא שזה חוסך לה בייביסטר בימים בהם היא עובדת יום ארוך - היא ניתקה את הנייד והורידה את הטלפון בבית מהשפורפרת, כך ש"תפוס" כל הזמן.

אני לא מבין את זה - היא מעדיפה שהילדים יסתובבו בחוץ, יחכו לי ליד בית ספר וידאגו למה אני לא מגיע מאשר להתמודד עם המצב? כמה היא מוכנה לפגוע בהם כדי לפגוע בי?

גם ככה מצב הרוח שלי ירוד בגלל האוטו במוסך והכל, וזה ממש גומר אותי.

17:31

אני מנסה להירדם, אבל נשאר ער.

אני עובד משמרת לילה, אחרי שכבר הייתי משמרת קצרה הבוקר ואני לא מצליח להירדם. ואם אני לא מצליח להירדם עכשיו, זה אומר שלא תהיה לי שום בעיה להירדם במשמרת בשלוש בלילה.

בעיקרון, אנשים שעובדים לילה מתחלקים לשני סוגים - כאלה שיכולים לישון מתי שבא להם, וכאלה שלא ישנים בכלל. פעם הייתי מהסוג הראשון, אבל אני לאט הופך לסוג השני, ותקופת ההסתגלות לא קלה. אני מוצא שאני לא ישן יותר מחמש שעות בלילה וגם אז מתקשה להירדם, והלילה הולך להיות סיפור לא קל.

אז תאחלו לי בהצלחה - נתראה בבוקר אם יהיה לי כוח לכתוב.

אני מבין לגמרי את המאבק של משפחת שליט. ברור לי שאני הייתי מצפה מהמדינה שלי לעשות הכל כדי לחלץ את אח שלי, ח"ו שלא יקרה לו כלום. אבל אני לא ממשפחת שליט, ואני מבין גם את הצד השני - והצד השני כאן הוא אנחנו. כולנו, המדינה, האזרחים, הקורבנות העתידיים של פיגועי הטרור הבאים. דרישת המשפחה היא הגיונית, ואני לא מכיר בן אדם אחד שיכול להגיד להם בפנים "המחיר גבוה מדי", אבל לפעמים המחיר באמת גבוה מדי. אם כל פעם שיחטפו חייל נאלץ לשחרר תמורתו 300 טרוריסטים, כדאי שנתרגל להרבה חיילים חטופים. זה הגיוני לחטוף חיילים אם אתה יודע שתקבל מה שאתה רוצה תמורתם. ודרך אגב, אני לא יודע אם גלעד חי או מת, אבל החייל הבא יהיה מת, פשוט כי הרבה יותר קל לשמור על חייל מת מאשר על חייל חי, והמחיר זהה בכל מקרה.

אני מבין את המאבק של המשפחה, ואני מקווה שהם יראו אותו חזרה בבית כמה שיותר מהר, אבל אני גם מקווה שקברניטי המדינה יוכלו למצוא את האומץ להגיד שיש גבול, שלא כל מחיר מתקבל על הדעת.

אני אמרתי לכל מי שמכיר אותי כל פעם שיצאתי למילואים שאם משהו קורה לי, לדרוש להחזיר אותי באחד על אחד, לא חשוב מי. זו עסקה שאני יכול לחיות איתה, כי אפילו אם ישחררו רב מרצחים, הוא רק אחד - ועל אחד אפשר לשמור. אבל אם משחררים 300 טרוריסטים (סתם מספר, אין לי מושג) קשה מאוד לעקוב אחריהם.

אני מצטער, אבל אומר למשפחה - לא בכל מחיר.

אפילו שקשה להגיד את זה, זה חשוב.