יומהולדת 9 לבלוג
קיוויתי שלא יגיע היום לעולם. פתחתי את הבלוג מתוך מועקת בן-נוער מודחקת.
פתחתי אותו כי היו לי הרבה דברים להגיד ואף אחד לספר לו את זה. הבדידות היא ההרגשה הרעה בעולם.
אולג שכטר, השתתף ביפה והחנון, עשה רושם ראשוני של ערפד. הוא לא ידע את זה, אבל הדמות שהוא בחר להציג משקפת אותו לגמרי. הערפד בודד, מסתכל על כולם מהטירה שלו ושואף להגיע לבני האדם כדי שהוא יוכל לשרוד. הבנתי את זה כשהוא נפתח וסיפר שחברים רבים לא היו לו, אולי אחד וגם זה לא. הוא היה מתוסכל בגלל שהוא היה בחור לא רע בלבד, אין אחד שסלד ממנו או שנא אותו, אבל גם לא כזה שאהב אותו. הוא לא הצליח להבין איך זה שאין לו חברים. בפוסט הבדידות הגדול שאכתוב בקרוב, אנסה להתמודד עם משקעי העבר שגרמו לי להגיע למצב שאני נמצא בו היום. בין היתר, ההורים, הטלויזיה, החרם הגדול "שנעשה" עליי (או ככה לפחות הרגשתי), החופש הגדול, סביבת המגורים, מעבר בית הספר והאייסיקיו.
אבל כעת, זה הזמן להודות בדבר אחד. להתמודד, אח"כ. אני נמצא ברגרסיה.
עושה פעולות שמחזירות אותי לילדות, למרחב הביטחון שלי, שם הרגשתי מוגן וחופשי.
אני הכי מתגעגע לשני בני הדודים שלי שגרו קרוב אליי. היינו משחקים ביחד בשכונה והיינו משחקים ביחד במחשב והיה הכי כיף. בזמנו היה לי מחשב 486 ומשחקים כמו דום 2, קין 4, קוסמו ועוד. לבני הדודים שלי היה GTA, מורטל קומבט, ספיד רייסר, כי המחשב שלהם היה טוב יותר. אלה משחקים שאני משחק בהם היום. פוקימון גם כלול בעיסקה הזאת, כולל פרקים פה ושם שאני רואה. הייתי רואה סדרות אחרות כמו המומינים, פיטר פן, דרגון בול זי וגם תומס הקטר (בערוץ הופ). סדרות מצוירות יוצאות מהכלל הם צבי הנינג'ה שהרגשתי שיש לי חסך בפרקים וספיידרמן ואקס מן שאני ממש אוהב והסרטים החדשים בקולנוע דירבנו אותי לראות אותם.
אני גם מתגעגע לאחי. כשהיינו קטנים יותר היינו ישנים באותו החדר, רואים טלויזיה ומשחקים במחשב ביחד עם גו'יסטיק. "צמד חמד, צמד חמד" והיינו מכסחים את כולם. הוא גר ממני 10 שניות הליכה (ממש על השעון 10 שניות) ואני בקושי רואה אותו. יצאנו לעולם הגדול. כל אחד הלך לדרכו.
תקופות טובות היו פעם, אבל אני רוצה שיהיו גם היום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
