עניינימים

ב-2 בנובמבר 92' השתחררתי מהצבא. זה היה יום רביעי או חמישי בשבוע, וביום ראשון שאחרי כבר התחלתי לעבוד. חופש לא היה אופציה, כי חודש קודם כבר עזבתי את הקיבוץ והייתי חייבת לפרנס את עצמי (דמי העזיבה היו כ-4,000 שקל). באורח פלא התקבלתי עוד קודם לעבוד כמזכירה במקום קטן, אך מוביל בתחומו. לא ברור למה חשבתי שזאת עבודה שמתאימה לי, אך הטעות התגלתה די מהר.

הייתי מזכירה איומה, שנאתי כל רגע וכשהחלטתי לעזוב לאחר כעשרה חודשים, שני הצדדים נשמו לרווחה. מצד שני, כשהבוסית המאוד דומיננטית היתה בחו"ל או בסניף השני של המשרד (שהיה יותר קרוב לביתה), ניצלתי את הזמן כדי לחטט לה במדף הספרים ולחפש לעצמי תעסוקה.

וכך הגעתי ל"אהבה, רפואה ונסים" של ד"ר ברני ס. סיגל. ד"ר סיגל מדבר בספר הזה על כוח הריפוי העצמי ובכלל על היכולת של הנפש להשפיע על הגוף. היום הנושא הרבה יותר ידוע ומקובל, אבל אז זאת היתה בשבילי הפתעה גמורה. פתאום הבנתי כל מיני דברים על עצמי. למשל את הסיבות לכך שבשנה האחרונה שלי בצבא, ובפרט בחצי השנה האחרונה, הייתי כל הזמו חולה. פעם שפעת, פעם אנגינה, אבל תמיד מחלות עם חום מינימלי של 38 מעלות, שמזכה בגימלים. ביולי 92' גם היתה לי דלקת חמורה בברך, שבעקבותיה הייתי מאושפזת כשבוע וקיבלתי פטור מתורנות ש"ג עד סוף השירות (מה שאומר שמעולם לא עשיתי תורנות כזאת, כי היא היתה מיועדת רק לסמלות כמדומני).

זה היה גילוי כל כך מסעיר שהשפיע עליי בצורה כזאת שאחר כך במשך שנים ארוכות לא הייתי חולה בכלל, וכשכבר כן הייתי חולה, החום שלי מעולם לא עבר את ה-37.5, זה תמיד היה צינון קצת יותר חזק מסתם נזלת. הסיבה לכך היא שפתאום נראה לי נורא טפשי לחלות. כאילו, על מי אני בדיוק עובדת. אני הרי יודעת שהסיבה למחלה היא נפשית, מה שאומר שאני לא יכולה לשקוע ברחמים עצמיים הגונים כנהוג במחלות שלא ברור למה הן נופלות עלינו פתאום. הפעם הראשונה שחליתי באנגינה לאחר השחרור היתה ב-98', לאחר שנזרקתי על ידי מישהו, וגם אז הסיבה היתה ברורה כשמש (וגם המחלה הגיעה מהיום למחר).

היום הגישה הרווחת היא שלא תמיד אפשר לשאול למה אנחנו חולים ולא תמיד יש לזה סיבה רגשית, אבל אני עדיין מאמינה בכל לבי ש-90 אחוז מהמחלות שלי הן קשורות איכשהו לרגש, ותמיד מבררת עם עצמי מה הסיבה לכל הרגשה גרועה.

(הפוסט נכתב לבקשה של תמי)