עניינימים

תהיה שעלתה לי בעקבות צפייה ב"מחוברות", בחלקים של דנה ספקטור, וגם בעקבות עליית האתר "אמהות אובדות" (שהוא יופי של רעיון ובטח אבקר בו בעתיד).

נדמה לי שהילדים של אמהות הדור שבו זה כבר בסדר לקטר מדי פעם על הילדים ולשמור על איזושהי זהות עצמית בלי להתבטל ולהיעלם לחלוטין עם בואם עדיין צעירים מדי, אבל אני תוהה מה הם יחשבו לכשהם יגדלו ויקראו את מה שאמותיהם כתבו בינקותם על חוויית האמהות.

כי הפחד הגדול ביותר של ילדים הוא להיות לא אהובים או לא רצויים. מובן שאף ילד כזה הוא לא לא אהוב ולא לא רצוי, אלא שילדים לא ממש מסוגלים לראות את הוריהם כאנשים מבוגרים בעלי צרכים ורצונות משלהם וגם אין להם יותר מדי הומור או הבנה בעניין הזה. ואתם יודעים מה? נדמה לי שההבנה הזאת לא מגיעה גם כשגדלים, או לפחות עד גיל מאוד מאוחר או כשהילדים נהיים הורים בעצמם.

ועכשיו דמיינו לכם את אותם ילדים, גם אם הם כבר בגיל מופלג כמו 15, קוראים שאמא פעם כתבה שהיא הרגישה שהיא חייבת לצאת מהבית ולשתות קפה בשקט מחוץ להמולה המשפחתית, או שהיא כתבה על היעדר הסקס או הבעייתיות שבקיומו. כמה הבנה הם יגלו למקרא דבר כזה?