כחלק מההתפתחות התקינה של כל ילד יש את השלב המעצבן הזה, שבו הם כפייתיים, מקובעים ואובססיביים. יש לזה כמה ביטויים כמו סרוב לאכול אוכל שהם לא מכירים, או שהוגש להם שלא בצורה שבה הם רגילים, היצמדות למוכר והתעקשות לחזור עליו שוב ושוב ואי דחיית סיפוקים. כל הדברים האלה הם נורמלים כשהם מתרחשים בגיל שנתיים עד חמש (אין לי באמת מושג, אבל מדובר בגילאים צעירים), אבל בעוד ילד שהולך ברחוב רק על הקווים זה דבר נורמלי ואפילו חינני (כל עוד לא מדובר בילד מוכה), כשמבוגר עושה את זה, זה כבר מדאיג.
אחד הביטויים לאובססיביות של ילדים היא בצפייה החוזרת ונשנית שלהם בקלטות שנוטות לעצבן כבר בצפייה ראשונה. יוצרי הטלטאביז, למשל, הבינו את זה ולכן אחרי כל קטע צועקים היצורים הצווחניים "עוד פם, עוד פם, עוד פם", והכל חוזר מהתחלה.
והנה התזה שלי: ריבוי השידורים החוזרים והשידורים היומיים בטלוויזיה שלנו מעורר אצלנו את אותן נטיות אובססיביות ילדותיות ואי דחיית הסיפוקים. כמה מכם מכורים לשידור היומי של וויל וגרייס וכולם אוהבים את ריימונד? כמה מכם לא נרדמים בלי לראות את הסימפסונז בסטאר וורלד? כמה אנשים משנים תוכניות (או פשוט לא קובעים אותן) כדי שלא יתנגשו בשידור התוכנית האהובה עליהם?
ובפרק הבא: האם צופי טלנובלות ואופרות סבון הם אינפנטילים יותר מאלה שלא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: