עניינימים

רק כשירדתי מהאוטובוס בר"ג גיליתי שצרור המפתחות שלי נשאר בתא הכפפות של מ', שם הוא הושאר אחרי שהלכנו אתמול בערב לראות סרט גרוע.

היעדר המפתחות גרר שורה של תקלות. ראשית, לא הייתי יכולה להכנס הביתה ולתת סטרואידים לשבתאי ואוכל ומים לו ולנוגי. זה כנראה לא כזה קריטי, כי מה שנשאר מאתמול אמור להספיק, ובכל מקרה אגיע לשם אחה"צ. בעייה נוספת באי היכולת שלי להכנס הביתה היא שעכשיו אני עם החולצה מאתמול. מזל שמכנסיים החלפתי אצל מ', אחרת בכלל היו מסתכלים עליי מוזר.

נסעתי לעבודה, אך גם שם היעדר הצרור נתן את אותותיו, ועכשיו אני לא יכולה להכנס לחדרי (הפוסט נכתב ממחשב זר שהשתלטתי עליו) עד שיבואו אנשים אחרים שיוכלו לפתוח לי. אם היה זה יום נורמלי, הייתי אומרת שלא נורא, הולכת לארומה ומעבירה שם את הזמן עם ספר וקפה. נו, כמו שאתם מתארים לעצמכם, דווקא היום לא לקחתי איתי ספר.

בקיצור, כמאמינה בגישת ה"יום יפה רואים מהבוקר", נראה לי שהיום הספציפי הזה כבר לא יהיה יפה. אם תשמעו על פיגוע באזור דיזנגוף סנטר בין 9:00 ל-11:00, אל תתפלאו.

עדכון 12:15: ובכן, דיזנגוף סנטר עדיין עומד על תלו, הסרט החדש של סם מנדז מאוד יפה ויש לו פסקול מעולה, וכפיצוי על עוגמת הנפש שלי קניתי חולצה חדשה. ככה שאהיה זהירה ואגיד שאולי בסך הכל היום הזה יתגלה כיום ממוצע.

 ואז מגיע בדואר התלוש הבא ומערער את כל מה שחשבתם:

 התוכנית "קצרים" של יום חמישי האחרון (אה, הטלוויזיה היתה פתוחה במקרה על ערוץ 2) לא היתה מצחיקה יותר מכרגיל. כלומר לא היתה מצחיקה כרגיל, אבל אז למשך כמה דקות התהפכו הכתוביות וזה היה קצת מצחיק:

 מתחת לבית השני שלי פתחו לחם ארז. זה לא הולך להיות קל, למרות שאם האפייה לא נעשית שם אז לפחות הריח לא יגרה אותי. חוץ מזה שאני בכלל נכנסת לשם בשביל הזיתים.

 והחמניות נובטות לאטן והמראה מאוד מגניב. שילוב של מראה חייזרי ומשהו שהייתם עשויים למצוא ב"חנות קטנה ומטריפה". תמונות (הלו, האיש עם המצלמה והחיבה לבגדים תחתונים של נשים, תצלם את זה בערב בבקשה) בקרוב.

נגיד כשאתם צריכים לקחת חבילה מהדואר, פעולה שאינה דורשת מחשב, ולפניכם בתור יש מלא אנשים, בעיקר זקנים שבאו לשלם חשבונות ועובדים זרים שבאו לשלוח כסף הביתה, פעולה שגם דורשת מחשב וגם אורכת המון זמן.

בקיצור, הגיע משלוח זרעים חדש, ובקרוב תהיה לי אספקת נבטי חמניה סדירה.

 על אחד הכסאות הבודדים באמצע כתוב שהוא שמור לעיוור עם כלב נחייה, למרות שכולם יודעיפ שעוורים תמיד יושבים מקדימה.

 באוטובוסים של דן יש גם את ההמצאה הגאונית של מושב וחצי. במקור זה כנראה נועד לאמא וילד, אבל ראיתי לא פעם ולא פעמיים אנשים שלא מבינים את זה ויושבים בחצי מושב הפנוי בצפיפות מאוד גדולה, למורת רוחו של מי שישב שם קודם.

 והשיא הוא התכנון הפנימי של קו 68. לא ברור מי הגאון שתכנן את האוטובוס הזה, אבל הוא מצליח להיות מלא כבר כשיש בו 10 אנשים וכמות המושבים שבו נגד כיוון הנסיעה הוא עצום.

 חוץ מזה מעצבנים אותי גם פעמוני דלת שמצלצלים חלש או מוארים חלש.

המצרכים (לכ-50 עוגיות):

1.5 כוסות קמח תופח

4 שקיות מאנדיי בייטס שקדים עם נגיעות קוקוס

רבע כוס דבש

חצי כוס סוכר חום

חצי כוס שקדים טחונים

חצי כפית קינמון

1 ביצה

2 כפות וניל

150 גרם חמאה רכה

אופן ההכנה:

שוברים את חטיפי המאנדיי

מערבבים את החמאה עם הסוכר

והביצה

והדבש

והווניל

מוסיפים את השקדים הטחונים

והקמח

והקינמון

בסוף מוסיפים ביד את שברי המאנדיי

שמים את הבצק המוכן במקרר לשעה

מוציאים, מכינים כדורים ומשטחים אותם לכדי עוגיות

לשים בתבנית מרופדת בנייר אפייה במרחק של 2-3 ס"מ בין עוגייה לעוגייה

לאפות בתנור שחומם מראש ל-180 מעלות כרבע שעה, עד שמשחים ונוצרים סדקים קטנים על פני העוגיות

הערות:

1. אפשר להחליף את החמאה ב-3/4 כוס שמן.

2. אפשר לשחק עם כמויות הדבש והסוכר, כל עוד זה מסתכם ב-3.4 כוס סך הכל.

3. והכי חשוב – אפשר להשתמש בטעמים אחרים של מאנדיי בייטס, ובכך ליצור עוגיות שונות בכל פעם.

צילום וסטיילינג: מיכאל זילברמן

אתמול, ואני אתלה את זה בנסיבות הורמונליות כי אני יכולה, אכלתי קערה של דגני הבוקר סמקס של קלוגס. סמקס, למי שלא יודע, זאת גרסת הקלוגס לשלווה הישנה והטובה. שלווה זה אחלה, אחד מהחטיפים האהובים עליי בכל הזמנים, אלא שהסיבה שכל ארגוני הבריאות האמריקאים הוציאו חוזה על הסמקס האלה היא שיש בהם כמות עצומה של סוכר. עצומה! זה קודם כל חבל, כי באמת מדובר במתיקות מוגזמת והייתי מציעה להורים שקונים לילדים שלהם את הדגנים האלה, ללכת על המוצר הישראלי (נדמה לי שעכשיו זה נמכר בתור "פה גדול"), שהוא גם פחות מתוק וגם כמדומני יותר זול.

אלא מה? שתכולת הסוכר העצומה היא הדבר הבעייתי היחיד בסמקס. יש שם יחסית (יחסית לדגני בוקר של ילדים) מעט קלוריות, 397 ל-100 גרם כמדומני, ומעט מאוד שומן. אם תשוו אותם לדגני בוקר ילדותיים ממותקים אחרים תגלו שהאחרים הרבה יותר שמנים וקלוריים, ונכון שיש בהם פחות סוכר, אבל גם הפחות הזה הוא לא מעט.

כל זאת ועוד הביא אותי למסקנה שתזונה זה עסק סופר מסובך. אין לדעתי שום דבר שהוא טוב מוחלט או רע מוחלט, וצריך לעשות חישובים מסובכים של מה הולך עם מה ומה לא הולך עם מה (ברזל עם סידן, למשל), ובכלל כדאי להיות יותר רגועים בנוגע לעניינים האלה, כי הדבר שהכי קרוב לרע מוחלט זה סטרס.

אגב, הסמקס האלה, שהיו טעימים אך כאמור מתוקים בטירוף (אכלתי בלי כלום), עשו לי מייד אחרי האכילה גל חום עצום שהתחלף בבחילה. הסוכר לא נתן לי יותר מדי אנרגיה ואחרי שעה נרדמתי.

עדכון: נמצאה האבידה, שנמצאת בכל מקום חוץ מאשר בשופרסל. אכן אריזה צהובה. עכשיו רק צריך לחכות שיהיה מבצע.

תהיה שעלתה לי בעקבות צפייה ב"מחוברות", בחלקים של דנה ספקטור, וגם בעקבות עליית האתר "אמהות אובדות" (שהוא יופי של רעיון ובטח אבקר בו בעתיד).

נדמה לי שהילדים של אמהות הדור שבו זה כבר בסדר לקטר מדי פעם על הילדים ולשמור על איזושהי זהות עצמית בלי להתבטל ולהיעלם לחלוטין עם בואם עדיין צעירים מדי, אבל אני תוהה מה הם יחשבו לכשהם יגדלו ויקראו את מה שאמותיהם כתבו בינקותם על חוויית האמהות.

כי הפחד הגדול ביותר של ילדים הוא להיות לא אהובים או לא רצויים. מובן שאף ילד כזה הוא לא לא אהוב ולא לא רצוי, אלא שילדים לא ממש מסוגלים לראות את הוריהם כאנשים מבוגרים בעלי צרכים ורצונות משלהם וגם אין להם יותר מדי הומור או הבנה בעניין הזה. ואתם יודעים מה? נדמה לי שההבנה הזאת לא מגיעה גם כשגדלים, או לפחות עד גיל מאוד מאוחר או כשהילדים נהיים הורים בעצמם.

ועכשיו דמיינו לכם את אותם ילדים, גם אם הם כבר בגיל מופלג כמו 15, קוראים שאמא פעם כתבה שהיא הרגישה שהיא חייבת לצאת מהבית ולשתות קפה בשקט מחוץ להמולה המשפחתית, או שהיא כתבה על היעדר הסקס או הבעייתיות שבקיומו. כמה הבנה הם יגלו למקרא דבר כזה?