עניינימים

אז מה אם כל הלילה היו לי חלומות על דברים שמשתבשים בדרך למשחק. למשל שאני שוכחת לנסוע לקחת את הכרטיס שלי ממי שמחזיק בו, ואחר כך אני לא מצליחה להתקשר אליו. ובחלום אחר אני מגיעה לקופות האצטדיון וכל הכרטיסים מסודרים שם לפי א-ב, אבל אני לא מצליחה למצוא את הכרטיס שלי, ואחר כך, כשסופסוף נותנים לי אותו, אני לא מצליחה למצוא את השער הנכון של האצטדיון למקום שבו אני אמורה לשבת.

על המשחק עצמו, אגב, לא חלמתי בכלל, וגם לא הספקתי לערוך תחקיר מסודר על היריבה. מישהו יודע משהו על קבוצת הדייגים שאנחנו הולכים לשחק נגדה היום?

(סתם, נו. סתם. לא חייבים לחטוף רביעייה היום רק כדי להוכיח לי שזאת לא היתה בדיחה מוצלחת).

עדכון 12:40: הכרטיס בידי, ואפילו עוד יהיה לי זמן לעשות קצת ספורט בעצמי היום.

מותו של אסף רמון הוא אחת הפעמים היחידות בהן הכותרות שאומרות שמדובר בטרגדיה לא מגזימות (* ראו הערה למטה על כותרת שעצבנה אותי היום), והאבל וההלם מוצדקים, פשוט כי זה באמת מה שכולם מרגישים. אבל מהבוקר אני לא יכולה שלא לחשוב דווקא על משפחת לוינהר.

שי לוינהר היה ישראלי שעבד במרכז הסחר העולמי בניו יורק, ונהרג ב-11 בספטמבר 2001. ביום ראשון שעבר, כשהוריו נסעו לאזכרה בניו יורק, התמוטט אחיו רז ומת מדום לב. גם כאן מדובר בטרגדיה משפחתית קשה, אך למרות שהמקרה פורסם באמצעי התקשורת, אף אחד לא דיבר על זה. נכון שבני משפחת לוינהר לא מתו בשליחות מדינת ישראל, אבל למישהו יש ספק כי במדד הטרגיות שתי המשפחות נמצאות באותו מצב?

ואין כאן פואנטה.

לקראת החגים הבאים עלינו לטובה החלטתי לשכלל את נטייתי שלא להתנהג על פי הנורמות המקובלות. הייתם חושבים שההחלטה שלא להביא ילדים לעולם היא הבעיטה האולטימטיבית בכל המה שצריך לעשות, אבל מתברר שיש נושאים שבהם עדיין אני צריכה להשתפר (אולי בגלל שבנושאים האלה ההקרבה והסבל שבעקבותיה לא גדולים כל כך כמו במקרה של ילדים).

אניוויי, כשאמא שלי אמרה לי שלארוחת החג דודה שלי, המארחת, אמרה שהיא תשמח אם אביא עוגה, שלחתי אותה לברר האם באמת נחוצה בשולחן החג עוגה. זה היה כי דקה קודם היא סיפרה לי על קיטורי המשקל של אותה דודה וההחלטה שלה לנסוע לאיזו חוות בריאות מייד כשיסתיימו החגים, וכי אני עצמי מעדיפה שלא יהיו לי פיתויי עוגות מול העיניים. אז שאלתי, כדי לברר האם העוגה באמת נחוצה, או שזה רק כי צריך שתהיה עוגה.

עוד לא קיבלתי תשובה.

שבת שלום ותיזהרו ממטוסים שמתקרבים לבניינים גבוהים.

עדכון: בסוף אכן התברר שאין צורך בעוגה, אבל התנדבתי להכין את הקינואה הצבעונית והמעולה שלנו.

נפתח בעצה: אם אתם ומשפחתכם מתחבאים מפני אויב אכזר בעל נשק כימי - לעולם אל תסגירו את מקום המחבוא. אם, למשל, אתם יוצאים בלילה לחפש אוכל ונתקלים באויב האכזר, בשום מקרה אל תברחו למקום המחבוא המשפחתי, אלא הסתתרו במקום אחר וחיזרו למחבוא שלכם בבוקר, או שפשוט תקריבו את עצמכם.

העצה הטקטית החשובה הנ"ל היא לא לכבוד חגיגות 70 השנה למלחמת העולם השנייה, אלא למשהו שקרה בתחילת הקיץ, עת נתקלתי בג'וק קטן בחדר האמבטיה. המסכן היה רק ילד, ולכן אין להאשים אותו, אבל הוא עשה טעות איומה בכך שהוא ברח חזרה לחריץ בין הקיר לרצפה ששם התחבאה כל משפחתו, חריץ שלא שמתי לב לקיומו עד אותו רגע.

ולאחר ששמתי לב, מיהרתי לרסס שם, ואף חזרתי על הריסוס פעם בכמה שבועות. כתוצאה מכך כמעט ולא נתקלנו בג'וקים בקיץ הזה, והבודדים שכן נתקלנו בהם היו מתים או גוססים. ומדובר בדירה שכשהגעתי אליה לראשונה באוקטובר שעבר, נחרדתי לגלות כמה וכמה פעמים את היצורים המשוקצים האלה.

וזה מה שעשיתי בקיץ האחרון.

ספטמבר שמח שיהיה.