כן.. זה מה שהולך לי במקרר.

היום לא אחלוק עמכם את הגיגי הטיפשות שלי. אני בנסיונות להפגין יותר אינטיליגנטיות כלפי הסביבה.. אולי גם יצא לי מזה משו.

ולמעשה, אתחיל בתשבוחת מהוללת לפעילות מוחי לאחרונה- 100 עגול בפיזיקה! [אם חושבים על זה, 100 זה לא ממש עגול.. זה 2 עגולים, אפילו לא עיגולים, וקו עם צ'ופ'יק. פחח, עגול בתחתשלי. אוקיי מה אמרנו על להפסיק להיות טיפשים? *מבט עילג נוטף ריר*].

ואם כבר במוח עסקינן, אז עפ"י פרויד..

אוי טעות,

הממ.. מוחי שלי, יקירי, בתהליכי התכה מתחילים. היעד הקרוב- מבחן בהיסטוריה.

איכשהו כל פעם שאני נמצאת במצב של רגע לפני החריש היומי, אחרי שלקח לי ימים, שבועות, חודשים [טוב הגזמתי] לעכל את העובדה שאני אצטרך להסתגר בחדר, לבד, עם מחברת מול הפרצוף וכאב עמוק בראש, ולקוות שאיזשהו כוח קסם חבוי בי ישאב את השורות על גבי שורות שמצטופפת להן במחברת ה[יאמר לזכותי]מסודרת שלי, אני מוצאת את כל הדרכים, הסיבות והאפשרויות הקיימות למה אני לא צריכה לבצע את פעולת הלמידה המתועבת הזו.

אם זה שאני בדיוק צמאה, או ממש בא לי מסטיק, או אני בכל מקרה לא אצליח להתרכז עכשיו אז אולי כדאי להתחיל אח"כ, עד שזה מגיע פשוט לישון. לצלול לשינת צהריים ארוכה ומספקת, שבקיצה אני מפרגנת לעצמי בקריאת כמה עמודים מסכנים ואומרת לעצמי "אוי, אני צריכה ללכת ובקושי הספקתי. אבל ישנתי כי היה לי מחסור בשעות שינה שהייתי צריכה למלא". רק אני קונה את זה, כע?.

היום החלטתי לא לוותר לעצמי כלכך מהר, ה"הפסקה למען אגירת ריכוז" ערכה רק עשרים דקות, ולא הייתי צמאה, ומסטיק כבר לעסתי, ולכן הייתי צריכה להתמודד עם התוצאות.

עכשיו, זה כבר לא פעם ראשונה שאני נתקלת בזה, שלמידה למבחנים ולהיסטוריה בפרט מסתיימת איכשהו בנזק פיזי חמור, כשלבחוץ ובתיאוריה [ואצל כל בן אדם נורמלי שנשימה באפו] זוהי פעולה לא כלכך מורכבת גופנית, ועיקר הסבל הוא מוחי באגף הזיכרון והשינון. אבל אני את החרישות שלי סיימתי כבר עם השלכות פיזיות בלתי נעימות- והפעם, נתפס לי הגב בצורה ממש לא ידידותית, והקנאקים שאחרי זה- לא מרנינים במיוחד.

מחר אעשה הפסקה מוחית ואסע לתלאביב.

[רואים? אני עדיין ממשיכה למרות שברגע זה הודיתי בעוול הנוראי שאני מעוללת. ג'יז.]

לאחרונה רווח תסכול במוחי ובליבי בעודי מתבוננת בהקפיי מותניי ובטני התחתונה.

זה או שכל המכנסיים שלי ארגנו בתכווצות המונית בכביסה, או שהאובוייס קרה- גופי מארח שומנים חדשים במשכנו.

וזה הזמן בו לוקחים עצמך בידיים [כמובן לא פיזית], ולוחצים על כפתור ההפעל של ה"אופי והכוח רצון", שלמרבה המזל אצלי הם פריטי מאץ' חזקים ובריאים, ומתחילים לעבוד.

אף פעם לא זכרתי את זה כלכך מעיק לבחון כל דבר שמכניסים לפה. הרי לא רוצים להמשיך את תהליך ההתרחבות, אבל גאד- אוכל זה דבר כלכך אלוהי.

אני אמנם חובבת ירקות ולא רק עושה ת'צמי כדי להיות נקבה לעניין, אבל בשלב מסויים ממש הייתי רוצה להפוך את העגבניות המעיקות האלו למיץ-עגבניות ולשפוך אותם מהחלון על העוברים והשבים. [עם ענבים זה עובד, אז למה לא עם עגבניות מרוסקות?].

אבל זה בסדר, אני אהיה חזקה, רק צריכה קצת מוטיבציה. איזה בטן שטוחה של איזה כוסית על תלוייה לי מול הפרצוף. כמובן שזה יהיה קצת חולני בהתחשב בזה שגברים אלו הם היצורים העושים לי את זה, אבל אצטרך לבחון את רמת הנואשות שלי.

[כל הערות ה"מה את בדיאטה את כזאת רזההה וכוסיתתת!!11" ידחו באכזריות. צריך לסמוך עליי שאי מודעת לעצמי ולאיך שאני נראית. לפעמים בגדים בגזרות וזוויות מסויימות פשוט מסתירים כמו שצריך. אז תנוחו, תודה.]

אז כפי שכבר רוב העולם ואישתו שתיבדה לחיים ארוכים כבר הזכירו וכתבו וחפרו-

חורף! גשם! בלאגנים!

וויץ' איז משמח לבבי משלל סיבות וגורמים!

דבר ראשון- הגשם, הוו הגשם, ריחו ומראהו ותחושתו על הידיים החשופות.

דבר שני- שמיכות עבות. תה. התכרבלות. סווטשירטס גדולים ומחממים. אחח.. התענוג. [הכלילו פה גם את כל הסוודרים והסריגים והג'קטים היפים של קולקציית החורף הצנועה והפרטית שלי. לא רציתי להיות שטחית מידיי ולפתוח לזה סעיף לבד.]

ודבר שלישי- יומולדת! כמובן..! [כמו כל בעל אגו העונה האהובה עליי היא זו שבאחד מימיה יש יום אחד שמוקדש רקקקק לי ומוענק לי סטוק רחב של צומי, מתנות וחיבוקים אוהבים!].

אז אומנם לא לגמרי הגיע החורף, והוואנבי גשמים-באמצע-שומדבר האלו לא לגמרי מספקים את נפשי, אבל אני כבר מריחה אותו בא. אחחח כמה אני משתוקקת לזה. אפילו הצטיידתי במטריה חדשה וסגלגלה [ומחייכת.. תודות לרז].

ובנימה אופטימית זו,

ניפרד בשמחה,

ונתראה כששערות ראשי יהיו מרוטות ועשן יתנדף מאוזניי,

רוני.

"בחונלולו תכתבי 7!!1".