אפצח בחדשות טובות ומרנינות-

בשעה טובה ומוצלחת נפטרתי מהמבחן בהיסטוריה!!

וואו, לא חשבתי שאירוע כזה כלכך ישפיע על תפיסת החיים שלי [כי זה לא כלכך השפיע.. אבל לא משנה], אבל אני נאלצת להיות מופתעת ונפעמת לאור המצב שאני.. במחשב ליותר מ5 דקות! וש.. יש לי זמן אפילו לכתוב פוסט! וש.. אני לא יושבת ומחשבת שעות, דקות, שניות ומאיות השנייה בכדי לתכן לי לוח זמנים מאורגן, יעיל ונוח לפעילות החריש הקבועה!

המוח שלי חש בריקנות פתאום [ולא בגלל שפילסודסקי או שהינדנבורג אכלו אותו למוות], אין דאגות [חוץ מהמשך החיים.. בקטנה], אין תכנונים.. אפשר ממש.. לרחף!

~..~.....~..

אוקיי.

דיקטטורה להמונים:

כידוע לכל נער ונערה, וגם לכל אלו שמהווים אוזן קשבת לאותם נערים ונערות- בית ספר זהו בחלט מוסד בלתי מספק, ואפילו מדכא סיפוקים בשיטתיות.

בהיותי נכללת תחת קטגוריית "נערה" [לפחות לפי הפעם האחרונה שבדקתי], גם אני נתקלת ברוע, סבל, אלימות, אכזריות ושאר היבטים שגורמים לי להרהר "מה היה לי רע במיטה מתחת לפוך?".

עד יום חמישי האחרון [יום רבין. הפעילות הכיתתית הייתה עצובה נורא.] כל הרגשות השליליים האלו נגד בית הספר נטמעו יחד עם עוד הרבה רגשות עוברים וחולפים של נערה מתבגרת ממוצעת, אבל ביום חמישי כבר לא יכולתי להמשיך להתעלם.

ובאימרת "גאאאדדד!!!1113F#$%" אמשיך את הסיפור.

כפי שכולנו כבר שמנו לב- החורף כבר הגיע [פחות או יותר.. ראה פירוט פוסט קודם XD], וכתופעת לוואי ידועה וברורה- לובשים מעיל! [נכון? אני לא מתבלבלת, כע?]. אז כמובן שאני, חובבת נלהבת של עונה זו, עטתי על ארוני בבהמתיות, ושלפתי את המעיל החדש [לא כלכך.. אבל עוד לא נלבש] בשמחה והתרגשות! הצטיידתי ב.. שאר חפצים מיותרים שלוקחים לביצפר ויצאתי מביתי.

צועדת לי לכיוון השער, תפסה אותי בעינייה יצורה- גמדית ובלתי רצוייה בעולם הזה [או לפחות לא בבוקר החורפי והחינני שלי] וקוראת לי אליה. מה רוצה ממני הבהמה, לא ידוע. "תביאי לי את הג'קט שלך!" גערה בי הגמדה, "אממ.. זה מעיל." השבתי לה בתמימות [מוצדקת, לשם שינוי], אך כנראה שבמשטר דיקטטורי נאור דבר העם לא כלכך בעל השפעה, [או- לא מעניין לה ת'זין] למרות שהוא מלא היגיון. עמדתי ליד שליחת העריץ והתווכחתי איתה בתוקף שהיא עיוורת ובהמה ואני מאממת ושהמעיל נשאר איתי ושתקפוץ לי עד מחר, אפילו מחרתיים- חשוב להיות בכושר! [כמובן בדרכים יותר נעימות, למרות שלא חסכתי ממנה העלאה בטון הדיבור]. אבל זה לא עניין אותה, כי היא מפלצת אבסולוטית, ונאלצתי לתת לה את המעיל, וללכת לכיוון הכיתה בסערה. המקרה המרתיח הזה ממש לא עזר לי להכנס למוד יצחק רבין ז"ל, וכל מה שעבר בראשי זה באיזה כלי חד להשתמש כדי לערוף את ראשה ולהכין ממנו דייסה לעניים. בסוף השיעור לחץ מצד מיכל [שעזרה לי מאוד, תודות לך משוש חיי] הוביל אותי לפנות למחנכת הכפרע שלי ולדווח לה על העוול שחוויתי. "לקחו לי ת'מעיל בשער ><" אמרתי כשביצבוצי עשן נראים מעבר אוזניי. [שכחתי לציין- בתקנון בית הספר המהולל, חוקת המשטר הדיקטטורי, רשום במפורש שפריט הלבוש העליון היחיד שמותר שלא יהיה תלבושת הוא מעיל.] ישר המחנכת ארגנה משלחת רחבה [היא, מיכל ואני] לכיוון מסדרון ההנהלה כדי להשיג לי בחזרה את הרכוש המוחרם. בעודינו צועדות פגשו עיניי את אותה מפלצת מרושעת מהשער. דאגתי לנעוץ בה מבט מאיים, שיחזיר אותה למעורת העכברושים ממנה יצאה, והיא הסגירה את המידע אודות מיקומו של מעילי ישר למחנכתי. הא לך, מפלצת מגומדת. לקחתי את המעיל והודיתי מכל הלב למחנכתי הנשמה. לאחר מכן פגשנו במורה נוספת, שאמרה לנו כאילו זה מובן מאליו שמה שאני לובשת זה מעיל, "מה, בטח שזה מעיל". גאד.

וכך המשיך יומי בשיפור הדרגתי במצב הרוח..

שיעור אנגלית היה מקוצר יחסית וחסר תוכן, והמורה החמדמד לפיזיקה שחרר אותנו שעה לפני, שזה היה משמח מאוד לאור העובדה שמחכה לי נסיעה לתלאביב ישר אחרי הלימודים, לארוחת צהריים משובחת עם אימי וסבב חנויות שינקין/סנטר לקינוח.

[להלן השלל- טי שירט, חולצה ארוכה, תחתונים וגופייה. תמיד ידעתי ששופינג ישמח לבבי, במיוחד אחרי יום דפוק כמו שחוויתי].

נוסף לכל הבלאגן הזה, האושר הבלתי מוגבל שלי של "חעחע אני לא צריכה ללמוד לשום דברררר אני נחה בביתתת" יקטע בעוד כשעתיים ורבע, כשאצטרך ללכת לבית הספר בכדי לשמוע הרצאה על רטוריקה. ההרצאה תימשך 3 שעות.

*בום*.

לעיס זה הדבר. נייצ'ר וואלי גם.

גם אתם ביקרתם ברחוב החניון 4?

נחמד שם. יש הרבה חנייה.

יורז טרולי,

רוני.

היום העברנו זרם דמיוני מהפופיק לפטמות. מזל ששולחים אותנו לביצפר, זה כלכך מעשיר.