| 1/2008
אלגנטיות ויופי בתנור
זוכרים את הסיפור שרשמתי לפני זמן מה? הבטחתי שיהיה המשך לו והנה, עוד חלק קטן מאוד מימנו.
היו שמועות שחזרו על עצמן כמה פעמים, גרמו לתושבים שגרים ליד היער לרעוד מאימה כאשר שאון היללות של המורה לערבית ממלמלת בלחש את המצרכים לשיקוי שבכל ימיי ראשון, שני וחמישי שגורם לתלמידים שלה לאבד את הרצון לחיות. וכך היא שרה, רוקדת לבד במעגלים כאשר באמצע ישנה מדורה. ידוע כי היא הייתה מועמדת לעלות על המוקדת ליפני כ-3 מאות, אך היא ניצלה בכך שהיא התחזתה למורה לערבית. וכך היא שרה
"לשיקוי ה27 וחצי במבחן בערבית,
האמינו לי, המורה לערבית, ענת תמצא לכך תרמית.
לתחילה נעשה בחן בכינויי הכיניין
שלני ופנינה יקבלו אפס וענת תפיל עלייהן ביניין.
זוג עיניים כחולות וחומות,
מהי רוצה משתיי הילדות המתוקות?
נוצת עורב ואבק של כוכבים
עוד אגרום להן לתכנן עליי פיגוע מטוסים.
ציפורן אנושית ושערה זהובה
מה עוד ניתן לקחת חוץ מאת הממוצא?
הם עוד יכתבו עליי שירים וסיפורים על בתים עם רגלי תרנגולת,
אעבוד עלייהם ואתערב איתן על כל המכולת."
מהו מטרת שיקוי זה? חוסר הידיעה הטריף את הבנות והן החליטו לצאת למסה נקמה, כנגד התכניות הזדוניות של ענת. הן החליטו שזה הזמן לצאת למסה השמדה כנגד האנושות וענת היא הראשונה בתור. וכך הן הלכו למספרה יוקרתית וצבעו ב4- שעות את שערן לירוק. התאפרו כבד והלכו לשדוד את חנות נשק הקרובה ביותר. כל אחד הצטיידה באקדח ותחמושת אין סופית והן עדיין מחכות לתכנית כלשהי.
המשך יבוא....
| |
זיהום פנימי בתנור, אני מקווה שהעוגה תצא כמו שאני רוצה.
אלוהים! כמה זה מייגע וכואב, טעויות אנוש שאין להם גאלוה. היופי והאלגנטיות ברגשות האשמה הבוגדניים שמעלים בי דימעה וגאווה, בו זמנית. הצפייה לסוף כמו אפיית המלית לעוגה, ריחות הארומה של חיבור הכימיקלים, לעומת טעמם המר. ועוד ברגע שאני יכניס לתנור את העוגה, הפחד והתקווה להימנע ממוות קשה וכווית לשון.
אלוהים, שוב, מה אני מקשקשת ביצה קשה? למי איכפת? אני ממשיכה לנשום ולבי עדיין פועם, אני עדיין הולכת בדרך שיעד ההגעה אינו ידוע. לפני זמן קצר, ניתקלתי בדרכי באבן קטנה שפעם יכולתי להימנע ולהידלג בחינניות מעליה, אבל לצערי הרב נפלתי על ברכיי, שפשפתי את העור וללא חומר מחטא אני משתדלת לקום ולצלוע ולסבול. לא הרבה זמן יעבור, עד שזה ירפא. אני ימשיך ללכת ואולי, אפילו לרוץ ואולי, אפילו להסתובב כשמיניות באוויר.
מצד שני, הלוואי ולא הייתי יכולה לישכוח מרגשות וממעשים כל כך מהר. הלוואי שכל זאת, היה נותן לי עמוד שדרה וחוזק לעומת הקרבה יותר לאבדות שחוזרת, לאחר אותם יחסים. הלוואי שהייתי יכולה לנקום. נקמה חסרת רגשות אשמה וצער. בעלת מטרה אחת ותכוניות זדוניות, גאונות להפליא. הייתי רוצה פשוט, לקום מחר בבוקר לצבוע את השיער לירוק, לקחת איתי אקדח ולצאת למסה נקמה כנגד האנושות. המורים, ההורים, מערכות יחסים, חברות וידידים, יזיזים, רופאי שניים וליצנים עצובים.
חיוף צחור שיניים בתקופה שהיא חרא, כי מחר הוא יום חדש ולפעמים הרגשות משתפשפים ונעלמים חוץ מזכרון מתוק ומר, נשמע כמו זיהום פנימי...
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
