יש דברים שאתה לא רואה, עד שאתה לא מסתכל עליהם.
והאמת שזה משפט בכלל לא מפגר כמו שזה נשמע-
זה כמו שאתה לא יכול לראות את עצמך כמו שצריך עד שאתה הולך למראה ומסתכל על עצמך.
זה כמו שאתה לא יכול לחשוב כמו שצריך... עד שאתה עוצר. (לפעמים).
לפעמים,
אתה לא יכול לראות מה אתה עושה, עד שאומרים לך, או עד שקורה משהו.
לכולנו יש עין אחת פתוחה, שרואה את הדברים שאחרים עושים, חלק מהדברים שאנחנו עושים, את הנוף את היופי ואת הרוע...
ועין אחת עצומה, שגורמת לנו לא לראות מה שאנחנו עושים.
"מזלי"... שאצלי העין נפתחת מדי פעם. בדיעבד. אני רואה מה עשיתי רק אחרי שעשיתי אותו... אבל לא תמיד מצליחה לחזור אחורה.
אני חושבת שזה ככה אצל הרבה אנשים, אבל אצל הרבה אנשים- זה לא.
נגיד... אצל אבא שלי, יש הרבה הרבה הרבה דברים שהייתי רוצה להגיד לו. כמה דברים שהוא לא מודע בכלל...
אבל אני לא יכולה. "דברים שמותר לי אסור לך".
יש הרבה אנשים כאלה, רק שזו דוגמא שראיתי הרגע...
ובאמת הבעיה הרצינית היא שלא תמיד אפשר לתת להם סתירה ולפתוח להם את העיניים.
(או לחלופין לגרום להם לפתוח את העין לבד, זה פשוט נשמע הרבה יותר אנרגטי)
וברוב המקרים שכן פותחים להם את העיניים בסופו של דבר, צריך לתקוע להם קיסם בין העפעפיים כדי להשאיר אותה פתוחה.
ואחרי הכל הצלחתי להשיג לעצמי אחלה מטאפורה-
כי מנסיון אישי... לתקוע לעצמך את הקיסם בעין זה כואב. להשאיר אותו- זה עוד יותר כואב, ואחרי שהוא נופל ואתה צריך להחזיר אותו לעין....
זה הכי כואב.
יש דברים שקשה לשנות.
ובאמת קשה...
ואני לא יודעת אם אני אי פעם אצליח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
~*~RED HEAD~*~
