שמתי לב שעוד אף פעם לא הייתה לי אהבה אמיתית, ולא אני לא מתכוונת ללשכב עם משהו, אני מתכוונת רק שמישהו יאהב אותי, בהגדרה הכי פשוטה של זה. מאז שאני זוכרת את עצמי אבא שלי תמיד אמר "שאני עוד קטנה מכדי להבין מה זה, ושאני יגדל אני יבין." הוא הוסיף ואמר שאהבה בשבילו "זה משהו שלשני אנשים קורה, לא כמו בסרטים או כמו שרובנו מדמיינים את זה, פשוט מתרגשים, ושוב אני לא יבין את זה עכשיו." אני כנראה עדיין לא מבינה.

אם אני מרגישה פרפרים בבטן שאני רואה אותו, או מקנאה שהוא עם מישהי אחרת זו אהבה? אבל עם השנים הבנתי (ואולי יותר בשנה האחרונה) שאני יכולה לשכנע את עצמי להרגיש את הדברים האלה אולי לא את הפרפרים (מי יודע אם הרגשתי אי פעם) אבל לקנא במישהי רק בגלל שהוא איתה עכשיו, כשהוא נוגע בי להרגיש צמרמורת בכול הגוף ואחר כך גועל מידי ועוד כול מיני תחשות שלפי הסרטים אמורים להרגיש אני יכולה לשכנע את עצמי.

וגם אם אני חושבת שאני כנראה "מאוהבת" ואחרי שאנחנו מתנשקים (אפילו רק בשפתיים) אני מרגישה גועל ושאני חוזרת אחורה על כול מה שאמרנו אחד לשני, עשיתי, הרגשתי אני מרגישה גועל. פשוט גועל.

אז מתי זה יקרה סוף סוף, מתי אני ירגיש מה שאמורים להרגיש מתי אני יהיה כמו כולם ולא ירגיש את השוני הזה שמדברים על להתאהב במישהו, מתי אני כבר יפסיק לשקר לחברים שלי ושוב יגיד לא פשוט לא בא וינסה למצוא תרוצים וחסרונות במין השני למה לא מתאים לי.

טוב, אז אולי אני פשוט לא מוכנה לאהבה. ואולי אני מפחדת להיפגע?

וול וול וול כנראה שכן  

פיה