כן, גם אני פה. גם לי אין חיים. השלמתי עם זה היום סופית, ופתחתי לי בלוג.

אחרי ההשפלות שאני עוברת בחוץ, החלטתי להישאר בבית ולספר על כמה שחיי די עצובים.

זה לא הולך להיות בלוג שיום אחד אקרא אותו במבט לאחור ואחשוב לעצמי :" יאא איזה קטעים צחוקים ודאחקות היו איתי בעבר.."  אני אחשוב יותר בכיוון של "ווי זמיר, למה נסראללה לא פגע לנו במרפסת... ואז היינו מקבלים פיצויים ונפטרים מהסבתא לתמיד...תוקעים אותה בבית אבות, ועושים מסיבה ענקית מלאה באלכוהול"

אופס, אני גולשת לעניינים אישיים פה.

טוב, הנה מה שעברתי היום.

הלכתי לקריון לראיון עבודה בבורגר קינג.

הגענו לשם וראינו בערך 100 אנשים בתור לזה, אלא מה.

בסוף הצלחתי לדבר עם המראיין, וככה הלכה לה השיחה...

מראיין: "בלה...? מה זה? איך לא הרבצת להורים שלך על השם הזה?"

אני:" הייי, לא יפה!"

מראיין:"נו מה את רוצה? שם של זקנות."

אני: *תוקעת את מבט החייזר המפורסם שלי*

מראיין:"סתם סתם, יש לי ידידה שקוראים לה בלה,

אז אני מבין שאת ב-י"ב "

אני:"סיימתי"

מראיין:"מתי את מתגייסת?"

אני:" אני לא"

מראיין:"איך זה?"

אני:"דחו לי את הצבא....אני לוקחת קורסים במשהו, אז דחו לי"

מראיין:"קורסים של מה? אנטומיה גרעינית?"

אני:*שיט לא חשבתי שישאלו אותי את זה!*

"אז דחו לי את הצבא.."

מראיין:"אבל למה? יש לך מסמכים שמעידים על זה?"

אני:" אז...אממ...דחו לי את הצבא"

מראיין:"ומתי את מתגייסת?"

אני:"כן, דחו לי את הצבא"

טוב, עבודה עד הצבא כבר לא תהייה לי.

אני אכתוב מאוחר יותר למה בכלל הלכתי לראיון עבודה בבורגר קינג.