נראית בעיני עצמי מגוחכת,

מתנגדת על אף שברור לי שהכניעה

היא כפסע בעיני.

מקרינה אדישות,

שהיא קרירה יותר

מהמצב הקודם שהייתי שרויה בו,

כעס רושף וזועם.

שהוא בדיוק המעבר הזה,

של אהבה נכזבת שגדשה את סאתה,

או את יכולת ההכלה של הכלי המקבל.

מנסה לשים מעצור,

בסחף המערבולת השוצף.

ויודעת שזה זמני בלבד.

יודעת שאין לי את הכוחות

להתנגד.

ואם נודה על האמת,

ממש אין לי את הרצון.

נראה שהשכל שלי

ביצע התאבדות,

ובחר לעשות "ויברח".

אין מפקד על הספינה,

שניתן לסמוך עליו.

וקולות הימאים החוששים,

לא יועילו.

אני מכבה את הקולות הצועקים,

שמנסים להניע אותי מלנווט את עצמי,

היישר לתוך הקרחון.

קולם מצטלצל באוזני, כהד רחוק בלבד.

לא יכולה איתך,

וכרגע,

גם לא רוצה בלעדיך.

אז מה היה לנו בפרק האחרון?

הבועה שהתמלאה לה בנוזל אט אט,

במהלך הפרקים האחרונים - הודיה,

התפוצצה באמצעות ביטול החתונה.

בהתחלה, הודיה אינה מבינה

על איזו חתונה יפעת מדברת?

שהיא לא רוצה לפספס.

אח"כ זאת הייתה הדירה שהיא לא רצתה לקנות,

ההיסטריה מהריון משותף עם אברי.

הבכי מניגון העלייה,

והעמידה הסטטית כמעט,

בעת מחולותיהן של תלמידותיה,

לקול צעקותיהן: "המורה כלה, המורה כלה".

"הנה המורה, והנה החתן של המורה..".

אברי בשל ומוכן לקשר הזה,

והודיה סחופה ותלושה,

לא יודעת מה היא רוצה מעצמה,

וחוששת לאבד את עצמה בקשר -

לפני שמצאה את עצמה בכלל.

הסצנה של הודיה יושבת מול תיבות הדואר האדומות,

ולא משלשלת את ההזמנות היה חזק.

הודיה רואה למולה, ולמול תיבות הדואר

את גלגל החיים: זוג פוסע בסך, אמא עם עגלה,

ילדים ממהרים לביה"ס,

ואבא שהולך עם ילדו וכיפתו המתעופפת ברוח.

אני לרגע חשבתי שהיא הולכת להשליך את כולן,

לפח האשפה, והזדעזתי מהרעיון של עצמי.

ממש התחשק לי לצעוק לה:

"הודיה האיש של הדואר הולך,

תתני לו את ההזמנות.."

(סצנת הפרידה שהושמטה מפרק 6 - שלא תגידו, שלא פינקתי אתכם, במשהו עצוב..)

אמיר מתחיל לעבוד אצל דוידיאן (המשרד שבו עובדת רעות),

ודווקא נהנה מהעניין.

רעות לא מוכנה שהוא יכין לה קפה,

ולכן הוא ננזף.

יפעת שיש לה סיפוק גדול מהעבודה שלה,

לא כ"כ מבינה את ההתלהבות של אמיר

לחורר 500 עמודים, הרי הוא בסה"כ סוג של מזכירה.

אבל תומכת בו בכל זאת?

 "טוב, אז תהיה מזכירה, מה אכפת לי".

נתי סוף סוף יצר סדק בשריונה של תהילה,

שמזמינה אותו לצאת איתה.

אבל בדיוק באותו היום,

הוא מקבל את בשורת ההשהייה.

ולכן הדייט מתחרבן בצורה הטובה ביותר.

תהילה לא רוצה לראות את הפרצוף שלו,

ונתי מגלה סימני אלימות כלפי עובדת בביה"ח.

הוא כ"כ נסער, מהרג החולה?

מההשעייה?

שהוא אינו קולט, איזה יום היום,

ומחלל שבת.

כמה שאני דתייה -

הרעיון של חילול שבת,

הרעיד בי משהו..

"נתי? מה אתה עושה?"

צועקת אליו תהילה

"שבת היום!"

והוא פתאום מתעורר מהתרדמת שלו,

ומתוודה על הרג המטופלת,

שאף אחד עדיין לא תלה בו.

ואז הם סועדים ביחד.

המשבר מקרב?

מקווה לפרק מעט אופטימי יותר,

בשבוע הבא..