שיכורים אומרים את האמת. אמת או קלישאה?

במקרה של הפרק הנוכחי, זכינו למנה גדושה של משחק גרוע.

אותו ברגר - המבורגר, שמתוך שכרותו מכריז כי הספר החדש

של עזריה "כתר לתהילה" הוא ספר נפלא, והוא טוב יותר

מספרו הראשון "תאנים דיגיטליות".

עוד הוא ממליץ לעזריה לסיים את חייו, כמו שהוא מכיר אותם,

כיוון שאחרי כתיבת ספרו השני,

שום ספר טוב הוא כבר לא יצליח להוציא תחת ידיו.

ברגר, אף מכריז כי השיר שבו עובדים זרים נאספים,

השיר על הודיה, הוא שיר גרוע.

וכי הוא לא יודע מה יותר רע,

השיר? או האישה שעליה נכתב השיר.

ואז נזעק להגנתה עזריה - במין קרב מהלומות מוזר,

שלא תוסרט כיאות.

כי לא ברור בדיוק למה הוא התחיל,

ואיך זה היה דווקא נתי, שחטף בסוף אגרוף.

נתי ותהילה, איזה זוג מעצבן.

תהילה רוצה ממנו מנוחה,

כי היא צריכה לעבוד.

ונתי חסר ביטחון שכמותו, מטריד אותה בשאלות עתידיות:

את תלכי להקראה של עזריה?

האם נלך יחד?

משגע לתהילה את השכל,

מה שכמובן גורם לה, לחטוף עליו עצבים.

ומשום מה על אף כל כעסיה,

היא מזמינה אותו להשאר אצלה בבית

לארוחת ערב,

וכמעט כמעט הייתה נשיקה.

יפעת מודדת פאה בלונדינית,

ואמיר אינו מזהה אותה.

אמיר מקבל את החותמת מיפעת

שמאשרת לו לצאת לטיול כיתה (אישור הורים).

הוא מקבל פאס יציאה לבקר בקיבוץ בדרום,

שאליו הלך אריאל, הבחור הצעיר שיושב ממש טוב,

אחרי שברח מהלימוד בכולל,

שבו אנשים ריקים ולומדים רק חיצונית.

לא הייתה נהירה לי, נסיעתו של אמיר לישיבה התיכונית שלו,

הצורך שלו בכך שהרב יזהה אותו.

הניכור המוזר בין הרב לבינו.

מדוע הרב, לא מקדיש לו זמן לשיחה פרטית?

האם כל המהלך נועד רק כדי להסביר את המשיכה המוזרה

של אמיר לחבק את השה העזוב,

בבחינת גמני הייתי נטע זר בישיבה,

ואולצתי לישון במסדרון?

רעות מתחילה לקלוט לאט אבל בטוח את מעמדה.

תחילה בראיון הרדיופוני, כשעובדת ההפקה מגלה לה

שהיא יודעת על חלקה הכלכלי והצנוע של רעות,

בהוצאת הספר של עזריה.

אח"כ כשעזריה חפץ להשאיר ספר עם הקדשה לתהילה,

היא רוטנת למולו: "כתבת לה ספר שלם,

אתה לא צריך להשאיר לה גם הקדשה".

רעות נשארת בסביבה כדי לרגל אחרי התחרות.

ומגלה שתהילה היא בחורה תמימה למראה.

היא פוגשת בנתי ליד ביתה של תהילה, שמתפתל בשקריו,

רק כדי שלא ייאלץ לחשוף את הקשר הסודי שלו עם תהילה.

לבסוף מנחית עזריה את פטיש 5 הקילו של הפרידה,

על ראשה הכמה של רעות.

ואומר לה: "ברגר צדק, הוא צדק בהכול,

גמני קצת שיכור, ואני לא אוהב אותך".

נראה לי זה המשפט הכי מכוער שנאמר בחיים,

כמסיים קשר.

וכולי תקווה, שאף אישה לא נאלצה לשמוע אותו.

ועד כאן הסקירה המאוחרת של פרק המניין בעונה השלישית.

אמא שלי תמיד ניסתה לדחוף אותי להיות גננת.

"זה מקצוע טוב, שעות העבודה נוחות,

ואת תמיד תהיי בבית עם הילדים, ובחופשות.

ואת כל-כך טובה עם ילדים".

ואני לא רציתי להיות גננת,

"אני רק רציתי לשיר".

לא רציתי להיות גננת,

ובטח לא גנן.

שצריך לעדור,

ולהשקות

ולחכות בציפייה,

בתקווה באמונה.

שאדמת הטרשים הזו.

האדמה החרוכה,

תצמיח איזה פרי,

או נבט, שתביא לאיזושהי צמיחה.

כי בחקלאות יש הרבה המתנה,

בחקלאות יש הרבה אמונה לשינוי,

על אף שהרבה מחקלאי ארצנו,

אינם אנשים מאמינים.

בחקלאות צריך הרבה סבלנות,

ולדעת שלעיתים שכרך יוצא בהפסדך.

וזה תלוי בהרבה גורמים.

במשקעים,

באיכות הזרעים,

בעובדים התאילנדיים,

שיעבדו ויאכלו כמה שפחות חתולים.

ותלוי גם בממשלה, ובתקציבים שהיא מחלקת

או מונעת.

ובכשרויות,

ובייבוא ובייצוא,

וב"קרה" ו"בקרה".

ולא רוצה להיות חקלאית,

ולא גנן ולא גננת.

לא רוצה לחכות יותר,

כי הכול בינינו עקר,

וכמה שאני לא אשפוך מים על הסיפור הזה,

וכמה דמעות שלא אגיר.

שום דבר לא יצמח בינינו.

שום דבר טוב לא יצמח.