הצלחתי לעבור את הקורס, ואת הטירונות ולהגיע לתפקיד שתמיד רציתי.

לאותו התפקיד שהיווה בעיני..משוש האפשרויות בחיל, שיא מיצוי היכולות שלי, וגם שיא הבריחה שלי מחיילות השדה.
אני במקום עם גייז - לא מלא, אבל כן יש גייז. ואני לא מוציא את מה שאני מחפש.

כאילו שאני לא בטוח ב-11% מה אני רוצה בכלל, מה אני מחפש - מה חשוב לי שיהיה בבחור האוטופי.

אדבר קצת על עצמי ועל מי שאני תופס מעצמי
לא אוכל לומר לעולם שתהליך היציאה שלי מהארון היה קשה. כך גם לא הייתה לי ילדות של ילד מקובל, אבל גם לא מיררו את חיי במכות. אני לא מגדיר עצמי כאיש עם ביטחון עצמי בשמיים, מכל מיני סיבות שדיי דיברנו עליהן – פסיכולוגיות ופיזיות כאחד.
חוץ מזה, גדלתי בסביבה שאתה יכול לקרוא לה "פלצנית, מסריחה" שפירושה שאכן הרבה דברים שרציתי בחיים – קיבלתי בלי הרבה מאמץ. למדתי ,ואתה יודע את זה טוב מאוד, להעריך כסף אבל גם למדתי שלא תמיד צריך להשקיע ולפעמים גם יש להרים את הידיים ולא לריב עם המצב. פיתחתי גישה עיקרית, שאני לא שולט בה והיא סוג של שולטת בי (ואני לא בטוח שאני מרוצה ממנה, אך מתחיל למצוא איזון איתה) שטוענת שיש להשקיע עד גבול מסוים, ויתרה מכך לא.
כך בלימודים, בקשר – וכנראה שזה גם פזל לחברות. מערכת היחסים שלי עם עצמי, עם הבעיות והצרות שלי וזה שאני צריך זמן לעצמי ושקט לעצמי – גורמים לי לפעמים להיות רע מאוד לחברים שלי, לאנשים שאוהבים אותי ושאני חשוב להם -משפחה, חברים ודייטים לעתיד.
אני יודע, זו תכונה ממש לא טובה, שיש לדעת לרסן אותה בחוכמה, אבל...זה מי שאני.
אני גם חונכתי ליתרה מ"חיסכון כספי"-כי אם למידה של "קמצנות", ולכן אני לא יוצא לכל מסיבה, לא נוסע להיפגש עם כל בחור וכן - גם לא נוסע לרחובות או ראשון כשחושבים להיפגש-ואפילו כשאני ממש רוצה להיפגש.
אני לא בטוח מה לומר, כמעיין סיכום.
מצד אחד – אחרי התיכון הבנתי שאלו החיים שלי. שלא אוכנס יותר מידי למסגרות בחיי העתידיים, ומי שאני מכניס אליהם – יהיו בהם, והאחרים – יעברו לצידם בדממה, חסרי השפעה ממשית על הלכי הרוח ועל המעשים והפעולות שאני עושה.
אני בחרתי, ועודני בוחר, בקפידה את חברי, יהיו מבחירה ויהיו מהפרשי חשיבה ודרכי חיים.
זה תהליך שאני עובר – והנה אחת כבר עומדת לצידי, וישנם עוד אנשים "בתור" (רע ככל שיישמע).
בר, הכרתי אותך בכלום זמן, יצא לנו לחדור עמוק אחד לחיים ולחיי-המיטה האחד של השני, והפכנו לחברים טובים כאלה...עד שחשבנו שאולי כדאי למסד את זה.
אני מתוודה. ברגע שאני רואה אדם כפוטנציאל לקשר, הוא מקבל אצלי (גם כי לכך חונכתי בבית, וגם כי ככה הראש שלי פועל באופן אינסטינקטיבי) יחס מועדף והרבה יציאות/שיחות/זמן מרובה מהמחשבות שלי. ואתה באמת נכנסת בשלב מסוים לתוך ה"חלון הזדמנויות" הזה, ואכן קיבלת פוש ביחסים. אחרי שהבנתי שהראש שלי לא יקבל את הקשר בנינו, הוא גם חייב את עצמו לקחת שני צעדים אחורה ולהתחיל לבנות את הקשר בינינו כקשר חזק הבנוי על הכרות דו צדדית ועל חברות – דבר שלא האמנתי בו עד לפני שנה או שתיים.
קשה לי עדיין להעביר את מה שהיה בינינו, גם אם נמשך שבוע, לסדר היום. אני עדיין מתרגל למצב הרגיל.
יכול להיות גם שהעניין הוא שאתה רגיל ליותר יחס וקשר עם החברים האחרים שלך – בהיותי אני קצר בשיחות, איש שלא מרבה במילים בטלפון ובSMSים (גם בגלל הקמצנות וגם בגלל שאני מרגיש שלא קרה אצלי משהו מיוחד שיש לספר עליו). וככה זה גם היה עם רועי – שהרגיש שאני לא מספיק מתייחס אליו ומשקיע בו, בעיקר במערכת היחסים והשיחות בינינו...אני לא איש כזה.

אז מה לא בסדר? מה אני באמת צריך?