פעם, כשעוד היינו בתנועת הנוער, לכל אחד היתה קופסאת נעליים בחדר. קוספאת נעליים ישנה, לפעמים שתיים. לפעמים שלוש. בקופסאת שמרנו בקפידה את כל המכתבים שקיבלנו. היינו שולחים ומקבלים. כשחזרנו מההסעה מבית הספר, בכל יום, היתה התרגשות מסויימת מהמחשבה שאולי בתיבת הדואר יש מכתב מחבר רחוק. המרחקים אז לא שינו דבר. היו לנו חברים מפארן, מחצבה, מאביגדור, ממעונה. מכל מקום. רחוק כקרוב. לעיתים – בסופי שבוע היינו עולים על אוטובוס אחרי בית ספר ונפגשים אצל מישהו או מטיילים אי-שם בארץ. בין לבין – דיברנו בטלפון, כתבנו מכתבים.

ההתרגשות מלקבל מכתב עם בול, כזה עם כתב יד, עם ציורים לעיתים, עם פינוקים לפעמים, היתה כזאת שקשה להקביל אותה לכל תווך תקשורתי אחר. היו כאלה אמנותיים, ששלחו לנו מכתבים הבנויים מפתקים בצבעים שונים, היו כאלה שצרפו בלונים, היה מישהו שפעם שלח לי קצת חול "מהטיול האחרון שלא הגעת אליו". אהבות, שנאות, קשיים, ורגעים – הכל הועבר במעטפה.

בקופסא יש זכרונות, תמונות קפואות במילים, אנשים. חלקם כבר גדולים, כמה מהם הורים, כמה נשואים, כמה סטודנטים כמונו וכמה כבר אינם. מאלה שאינם – הקופסא הזאת היא הזכרון המוחשי ביותר, רחשי ליבם החיים שכבר אינם. אהבותיהם שהיו ואינן. זכרונם החרוט בכתב מסולסל.

לאח שלי כבר אין קופסאת נעליים. הוא מקבל מכתבים לא מרגשים מהבנק. מהצבא. הוא לא מכיר את תחושת ההתרגשות בהליכה לתיבת הדואר. הוא כבר לא התרגש ממכתב בכתב מסולסל מאיזה חבר או חברה בצד השני של הארץ. הם מדברים בטלפון, במייל, בסקייפ, בהמון דברים שלא נצברים בקופסאת הנעליים. שלא נטבעים.

התחלתי לכתוב שוב מכתבים. מישהו רוצה?