המסע אל הירח

בחלוקה לא באמת מוגדרת של אנשים שנוטים לחלק את החיים ללפני ואחרי, מסתתרים להם כמה רגעים מגדירים אשר שינו את חייהם. יש קסם ברגעים האלה שכן הם לא נתונים לגחמות הזמן ויכולים להופיע בכל שלב בחיים, בכל רגע, בין אם זה החלטה אישית או צירוף מקרים שנתון בידי שמיים או מקריות סטטיסטית בהתפלגות נורמלית עם סטיית תקן. אם תשאלו אותי, לעולם לא הייתה לנו ברירה, את ההחלטות בחיינו לקחו האנשים שעוצבו עד לרגע ההוא בצורה זו או אחרת ואותו אדם היה עושה את אותה ההחלטה שוב ושוב גם אם זה היה קורה עוד מאה פעמים. סך השיקולים הנשקלים היו דומים והעקרונות ותכונות האופי המשפיעות על ההחלטה לא היו שונים כלל. רק אדם אחר, השונה מאתנו ,היה מסוגל לבחור אחרת, וזה כבר לא חוכמה. במבחן התוצאה אנחנו חשופים לחרטות כי הדברים אולי לא הסתדרו לטובתנו, או לפחות לא כמו שקיווינו. רבים מאתנו נוטים ליפול למלכודת המה אילו הזאת שלפעמים מכרסמת בנו ועל כך אנו נוטים להצטער.

יש משהו מנחם בקבלת העובדה שרכשנו שיקול דעת. הוא לא תמיד חייב להיות צודק או מוצדק והוא ימשיך לגרור אחריו החלטות טובות יותר וטובות פחות. ברגע שנכיר בעובדה שלא באמת הייתה לנו ברירה, יהיו לנו פחות רגעים להצטער עליהם, לפחות בשביל עצמנו. עיקר הצער נובע לרוב ממבחן התוצאה, שהוא כמובן בדיעבד, ובמיוחד כשמדובר בעוד אנשים ששילמו מחיר כזה או אחר על החלטות שביצענו, מעשים שעשינו. גם פה כל מה שנשאר לנו זה להתנצל בדיעבד, וגם זה בעיקר בשביל להשתיק את המצפון, ללמוד להבא, לנקות את צנרת ההחלטות מחששות די מוצדקים לקחת החלטה מוטעית שוב בעתיד. אני אישית באמת מאמין שמעל הכל הדברים שבין אדם לחברו הם בראש הפרמידה של הדברים שאמורים להיות חשובים לנו כבני אדם. בלי שום קשר לדת ששמה גם את זה בראש סדר העדיפויות או לחברה שמדברת על פלורליזם וסבלנות. אני לא מצפה מאף אחד אחר לשקר לעצמו ולי ולהתנהל כאילו השאר חשובים יותר מישותנו האנוכית.  לא כך נבראנו, ועם כל הפילנטרופיות, לא כך חונכנו בעולם. היכולת לבקש סליחה או להיות מסוגלים לסלוח, אבל באמת, גם אם זה רק לעצמנו. היא בבסיס ההבנה שהעולם ואנחנו נבראנו לעשות טעיות.

כשמתעלמים מחלוקת הרגעים למגדירים כנגד השאר מבינים שהעולם לא חייב לעבוד ביחס כל כך עצום. הרי מדובר בגג  4-5 רגעים מגדירים שנצברים על פני תקופת חיים שלמה בשביל האדם הממוצע. רגעי המזל האחרים הופכים לטפלים יותר, זיכרון ישן, חיוך או צלקת, הבנה או שיעור שלקחנו לחיים. לרוב, רוב רובם של הרגעים, פשוט נשכחים. לפעמים אני נוטה לחלק את הרגעים אחרת, גם לשניים, כדי שיהיה קצת יותר קל לחלקם. מראש ויתרתי על הרגעים שנועדו להשכח, זה תפקידם בעולם ומי אני שאפריע להם לעשות את שלהם. אני נשאר עם הרגעים שהייתי רוצה להיעטף בהם, ואלו שהייתי רוצה לקבור באדמה. השיפור ביחס במקרה זה הוא עצום, כבר לא מדובר רק ב 4-5 מול השאר, אך עדיין הם במיעוט מובהק מול אחיהם הסוררים. הקורלציה בין הדברים להצטער עליהם בדיעבד לבין התחושה הטובה בהחלטה או ברגע מסוים מטשטשת פה, משאירה אופציה להחיות רק תחושה טובה ורגעית. כמה מאתנו הצטערו לפעמים, אבל כנראה היו עושים את זה שוב.

אני מאחל לכולנו לצבור עוד רגעים, שעליהם נוכל להצטער בשבילנו ובשביל אחרים, כי סימן שחיינו וצברנו אותם, זכינו לחלקם לשניים או חמישה ובעצם איך שמצאנו לנכון. את היכולת לבקש סליחה, גם אם זה בדיעבד, כי מספיק איכפת לנו. את היכולת לסלוח לאחר, כי גם אנחנו רחוקים מלהיות מושלמים. את היכולת לסלוח לעצמנו על הרגעים שרצינו לקבור שלימדו אותנו לא מעט ועל כך שלא מספיק חיינו את אלו שעשו לנו טוב. להכיר בעובדה שניתן לחיות בשלום עם הכל, הזמן ימחוק את כולנו מתישהו, גם את רוב רגעינו, גם אם נצליח להשאיר חותם לעתיד. אולי נהיה טובים יותר לא רק כי אנחנו רוצים להתנצל פחות אלא כי אנחנו רוצים לחוות יותר. שנאסוף רגעים מבלי לברור תחילה ונאכסן אותם רק אחר כך, בחוכמה. שנמצא את עצמנו עומדים מעל כל זה, מתבוננים בחשבון נפש מול הטוב ביחד עם הרע...בשלווה.

כפרה עצמית בין אדם לעצמו, רגע של סליחה.