בלוג סיפורים בהמשכיםD:
לפי מה שאמא שלי סיפרה לי, הסיפור שלי התחיל כך-
נולדתי לפני הזמן, אחרי שישה חודשים של הריון ושמו אותי באינקובטור.
נשארתי באינקובטור חצי שנה, ומהקרינה השתבש לי עצב הראייה ויצאתי מהאינקובטור עיוורת.
אמא שלי לא ידעה שאני עיוורת, אך לא הבינה למה אני לא הולכת לצעצועים או כשמתקרבים אלי אני לא מגיבה.
יום אחד דודה שלי באה לביקור, וגם אליה לא התייחסתי,
לא שמתי לב כשקירבו את היד לפרצוף שלי ואפילו לא כשקירבו גפרור דולק.
אז דודה שלי הציעה לאמא שלי ללכת איתי לרופא.
הרופא פסק בלי שום ערעור שאני עיוורת, ואמי לא ידעה איך לנהוג איתי.
חלפו השנים ואני יודעת לקרוא בבראיל, חוש השמיעה שלי התפתח וכך גם חוש המישוש הריח והטעם.
יש לי אח קטן שקוראים לו טום, והוא קורא לי שלי, למרות שקוראים לי מישל.
יש לי מחשב מיוחד, שהקלידים בו הם בבראיל וכך אני יכולה לזהות את האותיות,
כשאני כותבת בבראיל הוא גם כותב בעברית תקינה, ובאנגלית.
למדתי בפנימייה לעיוורים ועכשיו רוצים לשלב אותי בחטיבה לילדים רגילים.
קו נטוי זאת אני, הכותבת של הסיפור>סליחה על כל ההפרעות בהמשך.
"מישליי! תתעוררי, יום העיון בפנימיה היום" אימי אמרה מפתח חדרי,
"טוב אמא..רק רגע" עניתי לה בקול חלוש.
"ו..תוציאי לי את הבגד השחור החדש שקנינו אתמול בבקשה" הוספתי.
אתם בטח תוהים איך אני יודעת איזה צבע הבגד.
אז זהו שאני לא.
יש לי מכשיר מיוחד שמזהה את צבע הבגד, רק כדי
שאני לא אלך באי התאמת צבעים ואראה מוזרה.
אחרי הכל, לא כל יום אימי יכולה להכין לי את הבגדים..
התלבשתי ונעלתי נעליים, הלכתי למטבח והתיישבתי על הכיסא בפינת אוכל.
"מישלי! כבר אחת עשרה..היית אמורה כבר להגיע!" נלחצה אימי
"אמא! אתמול החליפו לשעון חורף..איזו מצחיקה את!" צחקתי.
ממש לא מתח..אבל אתם יודעים, פרק ראשון וכאלה..^^
תגובות!P:
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
