החיים מנקודת מבט של עיוורת.

אמא הסיעה אותי לפנימייה ועזרה לי להכנס לכיתה,

כמובן שהקדמתי בחצי שעה אם לא יותר..האמא הלחוצה הזו.

התיישבתי בכיסא והוצאתי את ספרי הלימוד כדי לחזור על החומר לפני השיעור.

חזרתי על החומר עד ששמעתי דלת נפתחת,"מי נכנס?" שאלתי.

"זה רק אני" שמעתי, ומהקול הבנתי שזה תומר.

תומר הוא חבר ממש ממש טוב שלי עוד מכיתה א' בפנימייה.

תמיד היינו משחקים ובאים אחד לשני, חברי ילדות.

אחריו נכנסו עוד כמה ילדים ואחריהם המורה,

"בוקר טוב ילדים, אני מקווה שאתם זוכרים שהיום היום האחרון שלכם בפנימייה,

ומיד לאחר חופשת הקיץ תשתלבו בחטיבה רגילה, חטיבת 'אלון'.

היום הזה יוקדש כדי להסביר לכם מה יהיה שם, איך תשתלבו במסגרת הרגילה וכו'.

כמו כן, גם יבואו כמה וכמה מורים מחטיבה זו לביתכם במהלך החופשה,

ויענו לשאלותיכם." הסביר המורה.

אני מבפנים כבר השתוקקתי למעבר הזה, להכיר עוד ילדים שהם לא עיוורים, ולהיות

כלולה במסגרת רגילה. בהמשך היום המורה הסביר את כל הדברים וענה לשאלות הילדים.

כשאמא אספה אותי דיברנו על מה שקרה היום בפנימייה,

על מה הסבירו לנו ומה יהיה שנה הבאה, אמא לא הפסיקה להוסיף שהיא תמיד תהיה שם בשבילי.

כחזרנו הביתה אבי בירך אותי בחיבוק חם ואוהב, כל כך שמחתי שהוא בבית.

אולי לא הזכרתי עדיין את אבי, אבל זה משום שהוא תמיד בנסיעות בחו"ל והוא כמעט לא בבית.

אחי הצטרף לחיבוק וגם אימי, וזה היה רגע שפשוט הרגשתי מה זו אהבה, מה זו משפחה,

מה זה שכולם לצידך- גם אם אני לא רואה את זה.

ממ. סליחה..אני לא יודעת לעשות מתחח):

גם יצא די קצרר..):