זהו,שמתי לב שהסיפור בהמשכים שלי לא הצליח,ואני פחות טובה בזה.
אבל בזכות חברה שלי(נטלי-הקרדיט לך)החלטנו שהבלוג ייהפך לבלוג סיפורים קצרים.
אני מקווה שיהיה בזה יותר הצלחה.
אז תודה לנטלי ונתחיל עם הסיפור הראשון שלי בבלוג:
הילדה עם העיינים הכחולות
אלו לא היו סתם העיניים שכאלה,אלה מיוחדות,שונות מעניינות.המסתכל היה יכול להבחין כי יש בהן משהו...משהו יפה,מרגש,מצמרר.
הילדה היתה רואה הכל בצורה שונה.אם היית עצוב בעיניה אתה תמיד שמח.יהיה מה שיהיה.אם כרגע נוסיף את המילה לו אז וודאי תחשקו בעיניים כאלה יפות,אבל אפילו העיניים הכחולות שאולי יש לחלק מכם,בחיים לא יהיו כמו שלה.
אפשר היה להגדירם:"עיניי זהב".
אתה תבין שתראה,בלי לראות לא תדע,תראה-תבין.היא לא היתה עלמה יפה במיוחד,ניתן להוסיף,אך עיניה "פסלו" את כל גופה הצמוק,פנייה הרזות ושערה השחור החיוור.יום ביומו היתה יושבת על הספסל ליד שפת הים,ניתן להשוות עיניה לים ולשמיים שצבעם כאחד.לו היתה יודעת מה קרה להוריה באותה עת,לא היית רואה עוד את העיניים שלה יפות כתמיד.אבל זהו,היא הבינה,היא קלטה,היא שמעה.עכשו לא תראה את עיניה כמו תמיד.היא לא לקחה את עצמה לידיים נהפוכו הפכה לעצבנית,רעת לב וכעסנית.זה היה נורא!לשמוע את צעקותיה יום יום.עד שיום אחד אתה נכנסת לחדרה ומצאת את המכתב ליד החלון,כמעט ועף,רגע לפני:
הלכתי ולא אחזור לעולם,עייני הכחולות כבר לא בוהקות,אי אפשר להגדירם כבר:"לעייני הזהב"אני עצובה ולא יכולה יותר
אני מרגישה נורא.מי שקורא מכתב זה היה וודאי המישהו הזה שהיתי צריכה להתאהב בו.
אבל זה לא יקרה!כי אני לא פה!.
לא תפגוש אותי יותר,אני מצטערת.
מאז הילדה עם העיניים הכחולות הלכה,ולא חזרה לעולם.
קרדיט על התמונה והצבע של העיצוב החדש לבלוג ילדה על אי בודד(תודה רבה רבה!)אם את לא רוצה שיהיה לנו אותו עיצוב תגידי ואני אחליף בלי
שום בעיה,ואם לא תודה ממש ממש ממש הרבה.
תגובות?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
