פגז אחרון התפוצץ ושתק,
עטפה הדממה את העמק.
ילדה בגדות יצאה ממקלט,
ואין בתים עוד במשק.
אמא, היה לנו בית ירוק
עם אבא ובובה ושסק.
הבית איננו, ואבא רחוק,
אימי את בוכה או צוחקת.
הביטי למעלה, בתי, אל ההר,
ההר שהיה כמפלצת.
עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר,
אך הם מאיימים על דמשק.
אני לא ממש זוכרת איך הגעתי עם אמא לנושא, אבל סביר להניח שבגלל החידון ובכל מקרה, דיברנו על מלחמת יום הכיפורים. אמא סיפרה סיפור שרק את חלקו הקטן שמעתי לפני זה.
דוד אילן היה אמור להיות בדרום, בתעלת סואץ במלחמה,
אבל לא הגיעו ממנו חדשות. המשפחה שמעה שהמצרים עברו את התעלה, ועדיין לא הגיעו ממנו חדשות.
הם כבר היו בטוחים שנהרג. בכל זאת, התרוצצו ושאלו חיילים שחזרו.
אני לא זוכרת בדיוק איך, אבל בסוף הם שמעו שהשתתף בקרב על החרמון.
הוא היה בקרב השני, כשלחוליה שלו הייתה טעות בניווט ובזכות זה הם ניצלו ממארב.
כשאמא סיפרה את הסיפור, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אמא בוכה.
הביטי למעלה, בתי, לגולן,
שם יש חיילים, אך להבא -
דגלם בצבעים של כחול ולבן,
בוכה וצוחק שם גם אבא.
יהיה לנו בית ירוק, ילדתי,
עם אבא ובובה ושסק,
ולא עוד אימה, ילדתי, ילדתי,
בתי, את בוכה או צוחקת.
שקיעות באדום וזריחות בזהב
פוגשות בירוק ובמים.
ובלי תותחים של אויב על ההר
יוריק עוד העמק כפליים.
זורם הירדן, מתפתל כשיכור,
פריחה את העמק נושקת.
ואיש לא יסב את מימיו לאחור,
בתי, את בוכה או צוחקת.
זורם הירדן, בין גדות יעבור,
פריחה את העמק נושקת,
ואיש לא יסב את מימיו לאחור,
בתי, את בוכה או צוחקת.
בתי, את בוכה או צוחקת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חציל מנוקד