קצת חם חם לי בקיץ.
את קמה בבוקר לצלילי ה"הוווו..הווו" של היונים (סתם חיקוי עלוב. לדעתי הן וואנבי ינשופים), ומתחילה לחשוב.
רגע, מה השעה? אני מקווה שמוקדמת.
צריך להרוג את הקבלן המסריח שבונה לי מתחת לחלון. אולי אזרוק לו על הפועלים משהו מלמעלה?
רועש לייי!
רק שניה. איזה יום היום בכלל?
מרגיש לי יום חמישי.
לאאאאא...זה לא יום חמישי, נכון? שניה. היה אתמול טניס? לא.
מה בכלל עשיתי אתמול?
אהה..תפרתי. זה אומר שהיה יום שבת.
שיט! אז היום יום ראשון.
צריך לקום? כנראה.
לא, אני לא רוצה לקום. לא מתחשק לי. חם חם חם חם חם חם חם בחוץ. נעים פה, במזגן.
ואז בד"כ אמא באה, אין יותר תירוצים- ואני מכריחה את עצמי לקום ולהתחיל להתארגן.
בכל מקרה, זה לא הולך להמשך עוד הרבה זמן!
גיח, אני מצחיקה את עצמי. על מי אני עובדת? אני אמשיך לקום כמו שעון בשבע.
אבל השבוע, יש לי מטרה.
ביום א' יש קונצרט סוף- שנה אצל המורה (למרות שאני בין הפסיכים שממשיכים עם השיעורים גם בחופש. ) שאליו מגיעים שלושה אנשים מגניבים במיוחד-
ידיד מבית הספר (המכונה "הנמנמן"- הוא ממש עצלן) שמנגן איתי קטע לקלרינט ופסנתר.
ידיד נוסף שמגניב בכללי.
וענת! כן כן, הידידה שלא ראיתי כבר עידן ועידנים בערך.
התוכנית היא כזו: היא תבוא לקונצרט, תישאר עד יום שלישי בבוקר ואז אני מתכוונת לחטוף את עצמי ולנסוע איתה לדרום, תוך התעלמות מוחלטת מהחזרי השביתה המזורגגים. קוואבנגה!
מישהו מריח את החופש הגדול? אני כן. וזה עושה לי טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חציל מנוקד