איך אפשר להילחם ברגש?

"תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי שאת לא אוהבת אותי!" הוא דרש.

השפלתי מבטי, "אני לא יכולה", רציתי להגיד. המילים לא יצאו.

ידו עזבה את ידי. "את רוצה שאני אלך, נכון?" הוא צעק. לא עניתי לו.

הוא התכוון לעזוב את החדר, פנה לאחור. "חכה," הוצאתי חלושות.

"למה?" הוא שאל. העיניים שלו התמלאו דמעות. העיניים העצובות שלו.

כל כך עצובות שלו. מאז ומתמיד לא יכולתי להסתכל עליו כשבכה.

שוב לא עניתי. לא ידעתי מה תקף אותי. מה נכנס בי.

"אני צריכה אותך!" צעקתי בבכי. הוא חיבק אותי. חזק.

לא יכולתי לעצור יותר את הדמעות. בכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם.

"לעזאזל, אני מצטער" הוא אמר בשקט. לא התרגלתי לראות אותו בוכה.

תמיד היה מן עצב בעיניו. אבל את הרגשות שלו הוא הסתיר. תמיד היה נראה כל כך חזק.

כזה שלא מתרגש בקלות. "אני אוהב אותך, אני אוהב אותך." הוא אמר וחיזק את חיבוקו.

הרגשתי אותו רועד. "די. אני אשכח מזה. אני מבטיחה לך. רק תפסיק לרעוד. רק תפסיק לרעוד."

הוא התנהג כמטורף. כאילו לא חיבק מישהו שנים. כאילו לא חיבק מישהו אף פעם.

"אני מבטיח. אני מבטיח לך שמעכשיו הכל ישתנה.. אני מבטיח לך. אני כל כך מבטיח לך!" הוא הרים את קולו.

"אולי תשב? אתה מתחיל להדאיג אותי." הפסקתי לבכות. "אני לא רוצה לשבת. אני רוצה לחבק אותך לנצח. את שומעת?

לנצח!" וזה מה שהוא עשה. הוא לא עזב אותי. "בחייך, מור, שב, שב ונפתור את זה." אמרתי.

הוא הפסיק לרעוד. "תנשום עמוק," עזרתי לו לשבת על הספה. "אני אביא לך מים." אמרתי, ורצתי למטבח.

כשהגעתי מצאתי אותו. שרוע על הספה. הוא נראה כל כך חלש. וזה כל כך הפתיע אותי.

פרצופו האדים. הוא לא נשם. הפלתי את כוס המים ורצתי אליו, טילטלתי אותו קדימה ואחורה. "מור, תתעורר!" אמרתי.

עיני שוב התמלאו בדמעות. חיבקתי אותו חזק. "אל תעלם לי," ביקשתי, "בבקשה, אל תיעלם לי, מור!" אבל הוא לא הגיב.

הרגשתי את ליבו פועם. פועם מהר. החזקתי חזק בחולצה אותה לבש. הצבע הזה תמיד הלם אותו כל כך.

הרחתי את גופו, שוב אותו ריח עדין. שמילא את אפי בזכרונות שלא איחרו להשיב את הדמעות.

הרגשתי את ידו זזה ,ועוטפת את צווארי. נישקתי את שפתיו היבשות.

"אני מבטיחה שנתגבר על זה, אני מבטיחה." אמרתי בשקט. הוא חייך. החיוך שלו היה נראה עצוב כל כך.

כמעט ולא היה חיוך כלל. "את יפה, את יודעת?" הוא אמר בקול לא - קול , והחזיק בידי חזק. לא רציתי שיעזוב.

"תגידי לי שאת אוהבת אותי.."-"אני אוהבת אותך", לא חיכיתי שיסיים את המשפט.

"אני צריך אותך," הדמעה זלגה מעיניו הירוקות והבהירות. הן נצצו. לפתע כל הרגש שלו נחשף. כל מה ששכן בו,

כל כך הרבה זמן. "אני לא רוצה ללכת" , הוא אמר. "אז אל תלך." אמרתי. הוא לא ענה. ידעתי היטב מה תהיה התשובה.

הוא התרומם מעל הספה וליטף את צווארי. לאט לאט, התקרב לפניי, ושפתיו היבשות, נותרו חסרות טעם.

נשיקתו היתה עדינה כל כך. רכה כל כך, שהרגשתי כאילו ריפרפה מעל שפתיי. ואז הוא הסתכל עליי, העביר את אצבעו על כל אורך פניי וחייך. "אני אוהבת לראות אותך מחייך." אמרתי לו והחזקתי את ידו.

אותו לילה, נשכבתי לידו. הוא חיבק אותי. לא רציתי שהלילה ייגמר. השעות חלפו כמו שניות. הדמעות זלגו בשקט.

פחדתי מהנורא מכל. והנורא מכל קרה. התעוררתי, פקחתי את עיניי. החשק להמשיך נעלם, לא יכולתי.

לא יכולתי להמשיך בלעדיו.