המבקר

נראה שארגון האומות המאוחדות שהוקם למען שמירת השלום והצדק העולמי, תוך הכרה בזכותם של העמים להגדרה עצמית וקידוש הגבולות והריבונת החיצונית, התרגל זה מכבר לאיום שמהוות כמה מחברותיו על קיומן של מדינות אחרות. בפוסט זה אעסוק ברצונה של בייג'ין להתאחד עם טייפה.

למי שאינו מכיר את תולדות הסכסוך. לאחר נפילת שושלת המלוכה הקיסרית בסין פרצה מלחמת אזרחים בסין. בעקבות הפלישה היפנית למנצ'וריה והתקדמותה לתוך סין, הלאומנים והקומוניסטים הגיעו להפסקת אש. לאחר הבסת היפנים התחדשה מלחמת האזרחים בסין ובסופה שני מיליון יפנים נאלצו לגלות לסין. לאורך מלחמת האזרחים תמכו האמריקאים בלאומנים ובמנהיגם צ'יאנג אך לאחר התבוסה שספג התלבטו אם להמשיך בתמיכה זו. מלחמת קוריאה שהחלה באותה תקופה הכריעה את הההתלבטות בנושא וארה"ב ערבה לעצמאותה של טייוואן. המערב ראה בטייוואן את המנהיגות הסינית הראוייה ורק ב1971 הוחלט להעביר את מושבה הקבוע של סין במועצת הביטחון לידי סין הקומוניסטית.

טייוואן היא שותפת הסחר השמינית בגודלה של ארה"ב ורוכשת ממנה בעיקר נשק בכדי לשמור על הסטטוס-קוו בינה ובין סין. אך בשנים האחרונות ובמיוחד מאז תקופת נשיאותו של קלינטון מתקשה ארה"ב לעמוד באופן נחרץ על תמיכתה בטייוואן הדמוקרטית אל מול לחצים סיניים מסוגים שונים.

צ'ן שוי ביאן, נשיא טייוואן, נמנה על אנשי "הגוש הירוק" בפרלמנט וידוע בתמיכתו בהכרזת עצמאות טייוואנית, גם אם לא בעיתוי מיידי. הוא שואף לחזק את קשרי טייוואן עם המערב, שהתקררו החל משנות ה-70. מרביתם של ילידי טייוואן המקוריים מלפני ההגירה הסינית ב1949, תומכים בעמדות אלה.

מנגד ישנו גוש פוליטי נוסף התומך באיחוד עם סין וכהכנה לאיחוד כזה מעבה את הקשרים הכלכליים משני צידיהם של מיצרי טיוואן. המצדדים בגישה זו הם בעיקר היזמים והסוחרים הטייוואנים שרואים את השגשוג הכלכלי בהונג-קונג שלא נפגע עקב חזרתה לשליטה סינית. נציגי מחנה זה מציגים את ה"קפיצה הגדולה קדימה" של הכלכלה הסינית לאחר מות מאו והנהגת הפורמות הכלכליות, שהקלו על סין להתמודד בשוק החופשי. על גוש זה נמנים גם יורשיו האידיאולוגיים של צ'יאנג קאי שק הרואים בטיוואן מקום גלות זמנית ומאמינים כי הם השליטים הלגיטימיים של סין כולה. מנהיגי גוש זה ביצעו צעדי פיוס רבים כלפי סין ובמסגרתם ביקרו מספר פעמים בסין, בביקורים אלה השתררה הסכמה על הצורך באיחוד עתידי בין טייוואן וסין המחלוקות ביניהם נשארו בשאלת המנהיגות והאידיאולוגיה שתנחה את האיחוד העתידי. כחלק מצעדי הפיוס הוחלט על קיצוץ בתקציב ההגנה הטייוואני. אך ההתעצמות הצבאית הסינית ופיתוח אמצעי לחימה כטילים לטווח קצר הנתפסים כייעודיים לחזית מול טייוואן, באותה עת, הגבירה את מפלס הדאגה מפני תוקפנות סינית.

היום נפתח המושב ה-17 של קונגרס העם הסיני, או במילים נמלצות פחות ועידת המפלגה הקומוניסטית בסין. משתתפי הקונגרס הם צירי 2127 המחוזות בסין ובראשו יושב הנשיא הסיני. הנשיא קרא בכינוס לפעול למען צירופה של טייוואן למולדת הסינית. בהשוואה לזמירות שהתרגלנו לשמוע בנושא ממנהיגי סין נראה שהנשיא, הו ג'ינטאו, מייצג קו מתון יותר.

אם אכן מדובר על הסכם שלום וצירוף מתוך הסכמה ידידותית, כמו במקרה הונג-קונג, לא נותר לעולם אלא לברך על היוזמה לסיום הסככסוך. אך אם מדובר במהדורה מחודשת של הפעלת לחץ סיני על טייוואן והעולם לקבל תחת חסותה את השטחים הסיניים הגזולים, תוך חוסר עניין בדעתם, בתרבותם ובצורות החיים והשלטון של העם הטייוואני על ישראל שגם הלגטימציה הבין-לאומית לקיומה מוטלת בספק, לעמוד בראש רשימת המגנים את המהלך של המעצמה הצהובה והדורסנית.

השבוע התאפיין בפעילות נמרצת של צה"ל במחנה הפליטים עין בית אלמא שליד שכם. במסגרת פעילות זו גם נהרג חייל צה"ל בן ציון הנמן. פעילות זו הייתה מאמץ סיכולי אל מול התרעה על כוונת פעילי חמאס בשיתוף פעילי חזית עממית לבצע פיגוע במתווה משולב החל מטווח הזמן המיידי. במהלך הפעילות במחנה נחשף אמל"ח רב. על-פי דווחי התקשורת נראה כי הכוחות הפועלים במחנה נתקלו בהתנגדות רבה מהרגיל. שהתאפיינה בירי נק"ל ובהשלכת מטענים. ייתכן כי יש בכך משום אות משר לטקטיקת פעולה חדשה שנוקטים ארגוני הסרוב במקרים של פעולת כוחות צה"ל בערים, בפרט אל מול מגמות של שיתוף פעולה בין צה"ל וכוחות הביטחון הפלסטיניים. גילויי התנגדות אלה לא הצליחו לעכב או לפגוע באורח משמעותי בפעילות צה"ל. עם זאת נראה כי מומלץ מאוד לתחקר לעומק פעילות זו ולהפיק ממנה לקחים לפעילות כוחותינו ולצפי פעילות המחבלים בעת פעילות עתידית בשטח האורבני של רצועת עזה.

לאחרונה נפתח ירח דבש בין שני מנהיגים שסכנת הדחה מרחפת מעל ראשיהם. אהוד אולמרט ואבו-מאזן יכולים ללמד אפילו את מוסא צדר כיצד להקים ברית מדוכאים. במסגרת בולמוס המחוות וההטבות שמבצע אולמרט עלה לכותרות שוב עניין המחסומים. בקרב צרכני התקשורת הישראליים והבין-לאומיים נוצרת תחושה כי ישנם מאות מחסומים מיותרים שכל מטרתם התעללות בחיי הפלסטינים. נשכחו כל אותם פיגועי ירי מרכב חולף ומצד הדרך, המטענים והחדירות לישובים עת לא הונהגה באיו"ש הפרדה בתנועה הישראלית והפלסטינית. מרביתם של  המחסומים המדווחים ועל כך מסכים גם ארגון בצלם הנם חסימות תשתיות שמטרתם בידוד הכפרים הערביים מהצירים הפתוחים לתנועת יהודים וניקוז תנועות הרכבים הפלסטיניים לצירים מבוקרים. מבין המחסומים המאוישים שמדווחים יותר משליש הם פתחי המעבר לאורך גדר ההפרדה. אני לא רוצה לדמיין איזו צעקה תקום לו יודיע צה"ל על הסרת שליש מהמחסומים- ביטול כל המחסומים בגדר וסגירה הרמטית של הפלסטינים באיו"ש בלי אישורי מרקם חיים, בלי אישורי מעבר לצורך עיבוד אדמות חקלאיות או מסחר, בלי אישורי מעבר לטיפולים רפואיים לחו"ל או לצורך יציאה מהארץ. את הביקורת הסלקטיבית הזו ניתן לייצר רק במחסומים והלא אותם שמנו לנו כמטרה להוריד ולהפחית.

כתבה שפורסמה אתמול בהארץ מסבירה כיצד ניתן לצמצם את המחסומים. לטענת הכותב יש מחסומים רבים שאינם נצרכים  מחסומים קרובים זה לזה שלדבריו ממוקמים רק בגלל חלוקת גזרות בין חטמר"ים. לפני כשנתיים וחצי נהרג חבר שלי באירוע ירי בצומת תפוח עשרות מטרים בודדים ממחסום קבע של צה"ל ייתכן שלו היה מוקם עוד מחסום במרחק קצר אבל בשטח שלא נצפה מהמחסום הקיים היה נמנע פיגוע זה. כל המצדדים ברעיון פירוק המחסומים מסיגים אותנו למציאות של תחילת אירועי האלימות הנוכחיים ג'ונגל של נהיגה פראית מחשש לירי על הצירים. נוכחות צה"ל שמתבטאת בעיקרה במחסומים השיבה את הסדר לאיו"ש וזאת מבלי להזכיר את התועלת המבצעית הרבה שהניבה.

במקום לדון בהסרת מחסומים שרובם המוחלט ממוקם בשטחי C, שליטה ישראלית מוחלטת על-פי ההסכמים יש לעודד את כוחות הבטחון הפלסטיניים בגדה לשוב לפעילות. בשבוע שעבר בג'נין הם הוכיחו שביכולתם וברצונם לעשות זאת. אין משמעות הצעתי החזרת המצב לערב מבצע "חומת מגן"- שליטה בטחונית פלסטינית מלאה בשטחי A שמתבטאת אף בהתארגנות למניעת כניסת כוחות צה"ל לשטח. המדובר על אחריות פלילית ואזרחית. אין סיבה שחיילי צה"ל יידרשו להתערב בריב חמולות. יש גם לעודד שיתוף פעולה בטחוני כמו שלאחרונה נוצר בחלק מהגזרות. מתעוררת השאלה מדוע דורש אבו מאזן מישראל לפרק את המחסומים ולהקטין את הפעילות היזומה אולם נמנע מלדרוש קבלת אחריות בטחונית על השטח?

לבסוף יש לזכור כי לא כל גזרות איו"ש עשויות מקשה אחת והמציאות לא דומה בבנימין ובמנשה, האוייב, השטח, האוכלוסייה, האתגרים, המשטרה הפלסטינית והמתנחלים שונים מגזרה לגזרה. בכל אופן לא נראה כי הסרת מחסומים היא הפעילות המשמעותית והנדרשת ביותר כרגע גם במסגרת משא ומתן שכזה.