---

- האוס, ווילסון ומה שביניהם -

בפרק הזה האוס הרבה פחות מבולבל מאשר בפרק הקודם אך ניתן להבחין עוד בתחילת הפרק ברגשות האשמה שלו.
הוא עושה כל מה שווילסון אומר לו לעשות לא מפני שזה הדבר הנכון ביותר לעשות,
אלא בגלל שהוא מודע לכך שווילסון מאשים אותו במצבה של אמבר (עוד לפני שהבינו שהיא הגיעה לבר בכדי לאסוף אותו).
אז, הוא מנסה בכל דרך אפשרית להתחבר אליו ולגרום לו פחות להאשים, לכעוס ולדאוג.
בקטע שבו האוס מדמיין את עצמו עם אמבר במשרד, מביע בצורה חדה שהאשמה שלו נובעת מהדאגות
של ווילסון ובעקבות כך מתעורר בו הפקפוק: "האם באמת אני והיא מנהלים רומן?" – אך הוא מסרב להאמין
בכך וממשיך להקשיב להחלטות הרפואיות של ווילסון, וכאשר הוא מבין שווילסון מוכן לעשות הכל בכדי שאמבר תבריא ותחיה,
יחד עם האשמה שלו, הוא מחליט לעשות את התהליך המסוכן עם החשמל, וכאשר הוא מגלה מדוע אמבר באמת היתה בבר, הוא מרגיש, כאב, צער, הקלה, כעס, אשמה ואכזבה. למה הכל יחד? כי כל אחד מהם נובע מחששות שונים שהיו לו.
כעת, כל מה שנשאר לו זה אשמה וכאב.
זו לא הייתה אשמתו בצורה חד משמעית, זו הייתה החלטה שלה אם לעלות על האוטובוס או לא,
אך ווילסון לא מסוגל לחשוב בהיגיון בזמן הקרוב. הוא בהלם, הוא כאוב מכל המצב והוא לא מסוגל
לחשוב אפילו לרגע על הצד של האוס כי הוא אוהב את אמבר יותר משאהב כל אחת אחרת.
בפרק הזה, הציגו לנו בצורה החדה ביותר את מה שהאוס באמת חושב ומרגיש בהרבה בחינות,
אבל הדבר המרכזי הוא שהוא לא רוצה שיכאב לו, הוא לא רוצה להיות אומלל והוא לא רוצה שווילסון יכעס עליו.
הרבה אומרים לי שאין דבר מיוחד ומשמעותי בקטע הזה כי זה מובן מעליו,
אבל מבחינתי זה ממש לא. אנחנו יודעים שהוא לא רוצה שיכאב לו ושהוא אומלל ושהוא מרגיש אשם
בכל המצב הזה אז בכל הפרק כשניסה לרצות את ווילסון בכך שנתן לו להחליט בתהליך הרפואי הוא בעצם
רצה למנוע ממנו לכעוס עליו, אבל זו לא הנקודה, הנקודה היא שהוא מודה בזה בפני עצמו,
שהתת מודע שלו שלבש את דמותה של אמבר, אומרת לנו, שהיא בדיוק כמוהו אך להפך ממנו.
היא בעלת תכונות זהות לשלו, אך בניגוד אליו היא נתנה לעצמה הזדמנות לאהוב ולהיות נאהבת,
היא במערכת יחסים והייתה מאושרת, והוא לא. הוא מחליט לוותר ולהימנע מכל זה,
וכעת, כשהאוס רואה שאישה כמותה, למרות הכל, מתה, הוא מבין שאין לו את
הצורך להתמודד עם המצב שהוא נמצא בו, הוא לא צריך להמשיך הלאה כי אין טעם.
או שהוא יגמור כמוה או שהוא פשוט יסבול בגלל משהו אחר,

אך יש משהו חשוב מאוד שלא שמעתי באף פורום שאני רשומה בו, למרות שהיא מתה בגיל צעיר,
ולמרות שהיא היתה רופאה טובה, היא מתה, עם העובדה שהיא אהבה מישהו, שאהב אותה,
היא מתה מאושרת, ללא כל תחושת אומללות או כאב,
היא היתה חופשייה מהרבה בחינות, משהו שהאוס מעולם לא הרגיש למרות כל המרדנות שלו.
האוס מחליט לרדת מהאוטובוס לא בגלל שהוא לא באמת מת (חחח) אלא כי הוא החליט החלטה
חשובה מאוד שמפוצלת לשני צדדים מנוגדים, להתמודד עם המשבר בינו לבין וילסון ולא
להתמודד עם הכאב שלו למרות שהוא מבין שרק כך הוא יוכל להבין מה ווילסון באמת מרגיש ומה הוא באמת צריך.

מטאפורה ברורה בפרק אך חשוב לי לציין אותה – האוטובוס בסוף הפרק.
תמיד בדמיונות של האוס האוטובוס זהה למקור, אפרפר ואפל, אך בסוף הוא לבן כשלג, טהור, נקי ומושלם. אמבר והוא יחפים,
וזה מביע את החופשיות שהאוס מרגיש במקום הזה, הסיבה שהמקום בשבילו נראה אחרת כעת,
בגלל שהוא הגיע לשלב אחר ביחסים שלו עם ווילסון ועם עצמו. הוא מודה במשהו שלא
רצה להתמודד איתו לפני כן, וההבדל מהפעמים האחרות שדמיין את האוטובוס שכעת
כשהוא "היה שם" הוא הרגיש הרבה יותר חיי ומשחורר.
 


    - הצוות מול האוס -

13 – בפרק הזה היא היתה מאוד מבולבלת ומעופפת, והבנו שהסיבה לכך היא שבעקבות
צפייתה באמבר גוססת היא נזכרת באמה שמתה ממחלה קשה, אשר גם היא היתה רופאה,
וזה עושה לה רע מכל הבחינות והיא מתקשה להתמודד עם זה מקצועית.
האוס מחליט להחזיר את נושא ההנטינגטון, בכדי שדרך הבדיקה היא תתמודד עם כל השאר,
המוות של אמה, המוות של אמבר, כך מצד שני, היא נותנת את כל הרמזים שהסיבה
שהיא לא עושה את הבדיקה כי היא יודעת שהיא חולה, היא פשוט לא רוצה לטפל בזה,
אבל מה שחשוב הוא, שברגע שהיא יודעת זאת בוודאות היא תוכל להתמודד עם זה.

טאוב ופורמן – כבר אמרתי עד כמה הם דומים? אמרתי. אז אומר את זה שוב.
הם דומים. מאוד. השוני היחיד הוא שפורמן מדבר יותר.
פורמן עם התפיסה המעצבת הזו, שברגע שלדבר אחד משתנה המשמעות אז הדבר עצמו
לא זהה למה שהיה לפני כן. בולשיט. הוא זהה, פשוט כל אחד מחליט ליצור משמעות אחרת כי ככה נוח לו,
 ופורמן מעדיף לעשות את מה שנוח לו, כי אם לא, הוא יתחרפן מרוב "אי נוחות" ואנחנו יודעים שזה קרה בעבר.
העניין עם טאוב הוא שהוא עושה מצד אחד את הכל בכדי להיות מקצועי, צודק ולרפא,
מצד שני לרצות את הבוסים שלו, ומצד שלישי להיות כמה שיותר הגיוני וקר בנוגע למצב של
אמבר בכדי לא להיות רגשני וזה עוד משהו שמזכיר את פורמן.

צ'ייס – צ'ייס תמיד עיצבן אותי, אבל בפרק הזה הוא היה ניטרלי לחלוטין,
חוץ מתפיחה על השכם של וילסון הוא לא אמר דבר בנושא המרכזי, אז הוא לא היה כזה רלוונטי.

קמרון – אע, אמרתי עליה הרבה בעונה הזאת, אבל אני אחליט לתמצת הפעם.
בגלל שמבטיחים לי שבעונה הבאה היחסים בינה לבין האוס יהיו פחות קרים (אני לא חייבת שיתחממו כמו אש,
למרות שאני רוצה, אלא פשוט שלא יהיו קרים אחד לשניה)
אומר רק שאני לא אהבתי את זה שהיא לא פנתה פעם אחת בפרק הזה לשאול את האוס מה שלומו,
אם זה בעניין הפיזי או הנפשי, אין לי בעיה שהיא פנתה לוילסון, זה לגיטימי,
היא חוותה מוות של בעלה, היא יודעת מה הוא מרגיש אז היא מנסה לנחם אותו, זה מאוד יפה מצדה,
אבל מאוד התעצבנתי מזה שהיא לא פנתה להאוס למרות שאני יודעת שהסיבה
לכך היא כדי להדגיש את הריחוק שנוצר ביניהם, בגלל הסירוב שלו ליחסים איתה ->
מרירות -> התפטרות -> לקיים מערכת יחסים מעורערת עם צ'ייס –
וריחוק כזה קשה לחבר מחדש בן רגע.

קאדי – אני תמיד אוהבת אותה, בכל פרק, אבל הפעם היה מצב שהדליק לי נורה אדומה,
ולמרות שהיא ישר כבתה שוב, היא לא היתה אמורה להידלק בכלל.
היא כמובן מאוד הגיונית ומקצועית בפרק הזה, אך היחס המיוחד שהיא נותנת
להאוס מביע את כל האהבה והכבוד שהיא חשה כלפיו, למרות שניתן לומר שמרגישים את כל זה רק בסוף,
אני הרגשתי את זה עוד לפני, כשפורמן אומר להאוס ללכת לישון הוא רק רוצה להיפטר ממנו
ולעשות מה שהוא רוצה מאחורי הגב שלו, וכשקאדי מנסה לשכנע את האוס ללכת לישון,
היא עושה זאת מפני שהיא באמת רוצה שהוא ירגיש טוב יותר.
אבל למרות כל זה, ישנו קטע בפרק, בו ווילסון בוכה במשרדו מולה, והיא מציעה לו
\להעיר את אמבר כדי להיפרד ממנה. העלו כאן סוגיה מוסרית מאוד מעניינת, האם להעיר אדם גוסס
על מנת להגיד לו שהוא גוסס, ולתת לו להיפרד מכולם או למנוע ממנו את הסבל הזה? אז ככה,
אין לדילמה הזאת תשובה מוחלטת, אך הסיבה שנדלקה לי נורה אדומה היא הקלילות שבה היא העלתה את הרעיון.
זה משהו שמתאים יותר לקמרון להגיד, בגלל מה שחוותה עם בעלה, אבל מצד שני,
כל אחד צריך לחשוב על זה שהמעשה הוא אכזרי, אבל מצד שני, בשביל להחליט לעשות דבר כזה,
צריך להכיר את האדם במאה אחוז, ולדעת האם הוא באמת היה רוצה שיעירו אותו ולהיפרד מכולם.
אם כן, אני לא רואה שום בעיה בעניין הזה, כי העובדה שתקפו את הקאדי שלי בפורום פוקס העליבה אותי קשות,
ועובדה שראינו שזה מה שאמבר באמת רצתה, להיפרד מוילסון לפני שהיא מתה.

    - סיכום קצרצר -
העונה הזאת לא היתה משהו, והעובדה ששני הפרקים האחרונים הם הכי טובים בעונה לא הופכים אותה לטובה.
למרות זאת, מאוד נהניתי משניהם, מכל הבחינות והפרק האחרון גורם לי לבכות כל פעם מחדש.
זה פרק בלתי נשכח לא רק בגלל הקטע באוטובוס אלא במיוחד בזכות התסריט מעולה,
המשחק והאינטראקציה שיצרו בעלילה הזאת בין האוס וווילסון, ולמרות שנדמה לי
שבעונה הבאה הולכות להיות הרבה צורעס ביניהם, אני מקווה לטוב.
 
 
שתהייה לכולם צפייה מהנה בעונה החמישית
אנה.