אני מניחה שאני שמחה יותר. אבל אני לא חושבת שיש לי על מה. לא קרה משהו בתקופה האחרונה, ולפעמים אני מרגישה ממש שונה ממה שהייתי. הקטע הוא, שהשמחה הזאת לא אמיתית כל כך, לפחות ככה זה מרגיש לי. אני יצרתי לעצמי מצב שבו אמרתי לעצמי להשתדל להיות שמחה, או להעמיד פנים להיות שמחה, וזה איכשהו הפך לאמיתי.
זה מה שרציתי לא? שהמסיכה תהפוך להיות חלק בלתי נפרד מהפנים. אז למה זה כל כך מוזר וכואב?
לא רציתי לאבד את עצמי, רציתי להראות לכולם שאני שמחה ולשמור על הזאב הבודד שאני, בפנים.
נכון שזה נשמע מוזר? שאני רוצה להיות זאב בודד? רציתי לתת הרגשה לכולם שאני אוהבת אותם ובוטחת בהם בעיניים עצומות, על מנת לא לפגוע בהם כשהם יגלו מי אני באמת. רציתי לומר לכולם שהם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ובלעדיהם אני לא יכולה, בו בזמן שידעתי שאני תמיד לבד בקרב שלי עם עצמי.
וזה איכשהו הפך לאמיתי. ואני מרגישה חלשה ופגיעה מתמיד. לא ידעתי שאני עד כדי כך חלשה, להאמין לעצמי.
ובאמת האמנתי. אני באמת מרגישה שמחה יותר. אבל עמוק בפנים,אני עדיין לא רדומה לגמרי. אני יודעת את המציאות. יום אחד אני הולכת להתעורר. ואז אני אתחרט על כל התהליך הזה שהעברתי את עצמי. כי זה יכאב להתעורר לבד.
גם אחרי שכתבתי והפנמתי את כל זה, אני לא כל כך עצובה. אני במן תקופת שמחה שקרית שכזאת.
אבל אני הולכת לנצל אותה. עד שאני אתעורר.ככה אני אוכל להירגע מכל זיוני השכל של העולם. גם לישון בתוך עצמי זה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
