פתטית. זה באמת מה שאת מקווה? בגלל זה את משקרת?
את הרוסה מבפנים. את מרגישה את זה .
"אני בתולה". מה יוצא לי מזה?
תמיד רציתי שמישהו יראה בלי שאני אגיד לו. שמישהו יראה את השקר הבולט הזה. שמישהו יראה פעם אחת בלי הסברים עד כמה אני מתאמצת לחייך.
אף אחד ךא רואה.
אני רוצה שהדם יחזור. בגלל זה אני משקרת. בגלל התקווה שאולי שוב ירד דם. ואז אני אגלה שבכלל לא נאנסתי. שהכל היה חלום. חלום שלקחתי אותו טיפה יותר קיצוני ממה שהוא.
אמא תמיד צדקה. היא תמיד אמרה את זה.
"תפסיקי לשקר אסנת, זה רק פוגע בך"
והאמת היא שאני כבר לא יודעת מה נכון ומה לא. העיניים שלי התמלאו בשקרים.
אבא באמת היכה את אמא? אני באמת נאנסתי? אולי הכל כבר שקר. אולי אמא צודקת.
אולי זה הכל בדימיון שלי, בעולם האחר שלי שהמצאתי לעצמי.
לא.. אם זה שקר, את אכולה יותר ממה שחשבת. כי אם זה שקר, עינית את עצמך כל החיים סתם. אם זה שקר, לחתכים, לדמעות ולבכי אין משמעות.
אל תאמיני לאמא. זה לא שקר. אמא הייתה רוצה שזה יהיה שקר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
