המילים שלך, כמו שלוחת אור שחדרה אל ליבי. לא היה במילותיך שום דבר מיוחד ושום דבר מרגש. אבל הן חדרו אליי.
המילים שלך, כמו קרן אור בתוכי גרמו לי אושר בלי יתואר.
כשיצאתי משם, לפני כמה ימים,רציתי לבכות את הנשמה החוצה. המילים שלו הרגו אותי. ראיתי איך הוא מוריד לי את הבגדים ואונס אותי בזהירות. ראיתי את עצמי עם דם, ועיניים דולפות מסתתרת בשירותים שבעבודה.
ראיתי את עצמי יוצאת מהבית שלו, עם תחתונים קרועות או שוכבת בגינה בוכה, לבד, באמצע שומקום.
אבל היום, ראיתי אותך מציל אותי. ראיתי אותך עוצר אותו, ומציל אותי.
חובק אותי בזרועותיך, ומלטף לי את הגב כמו שתמיד רציתי שתעשה.
נושק לי על הלחי ואומר שזה יהיה בסדר,שלא קרה כלום, ושאני עדיין שלמה.
אני לא יודעת למה אני בוכה כל כך הרבה עכשיו.
הדמעות לא מפסיקות לרדת.
רציתי לבכות כל כך הרבה בשלושת הימים האחרונים, אבל כלום לא יצא.
ועכשיו, שעה שאני כותבת את זה , העיניים והאף שלי גדושים בדמעות ובשמחה. עצב ואושר. שילוב שכזה.
אני כל כך שמחה שאתה לא אדיש כמו שחשבתי שתהיה, אני כל כך שמחה שאתה מוכן להגן עליי אם צריך..
אני שמחה שאמרת לי את שלוש המילים המקסימות האלו. המילים שחדרו אליי והציפו את הרגשות שלי החוצה.
הפנים שלך, כשהודיתי על המלים שגרמו לי אושר, היו תוהות ובוחנות. "מה הוא באמת עשה לך" שאלת בטח.
החלטתי שלא לומר לך יותר ממה שכבר אמרתי. הבטחתי לעצמי. שלא תתרגז, ותעשה משהו שיעלה לך במקום עבודתך.
"זה מספיק לי" חשבתי לעצמי. "המילים שלו מספיקות לי בהחלט, את השאר אני אסדר"
אם רק היית יודע, כמה מילותיך היו חשובות לי.
אף אחד, אף פעם, בחיים לא אמר שהוא יגן עליי.
אף אחד, אף פעם, בחיים, לא רמז אפילו שהוא יהיה שם בשבילי. שהוא ילחם למעני.
אתה אפילו לא מעלה על דעתך, כמה חשובות המילים שלך היו עבורי.
תראו אותי, איזה פטתית. קטע שלם על שלוש מילים פשוטות.
אבל אלו היו מילים חדרו לעומקו של הלב, יותר ממה שמישהו יכול לדמיין.
ובאשר לנושא שהציק לי בזמן האחרון.
אני רוצה שתדע, עד כמה אתה חשוב לי, עד כמה אתה יקר לי, ועד כמה אני אוהבת אותך.
אני רוצה לומר לך את כל אלו, אבל המילים לא יוצאות דרך הפה.
"דביל" אני חושבת. "אם רק היית יודע עד כמה אני אוהבת אותך"
במבט לאחור, אתה, תמיד אמרת לי דברים מתוקים, דברי חיבה. אבל אף פעם לא זכור לי שעניתי בתגובה.
פעם אחר פעם, אמרתי לעצמי בדרך הביתה איתך, "היום הוא היום. במעלה הרחוב אני אומר לו, בזמן החיבוק".
אבל המילים נתקעות בשיניים. ופחדו לצאת. הן לא ידעו מה תהיה התגובה שלך, אז הו פחדו.
כבר שבועות זה ככה. אני לא מצליחה להגיד לך עד כמה אני אוהבת אותך, ואני רוצה. אני כל כך רוצה.
"בפעם הבאה" אני אומרת לעצמי. "בפעם הבאה אני אצליח לומר לך הכל".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
