תמיד הייתי נגד, נגד, נגד.
עכשיו, אנילא בדיוק "בעד", אבל מוכנה להתפשר. בשבילך בעיקר.
אם תרצה, זאת אומרת. מה שלא סביר שיקרה בחיים האלה.
מה שמפתיע הוא שאני לא מתוסכלת, עצובה, בודדה או לא מרוצה.
ואני גם לא מנסה להחזיק בעקרונות הנגד שלי.
בפני אחרים כן, בפניך לא.
אני בהחלט מנסה לא להראות את הצד ההוא בי בפניך.
בהחלט מנסה להסתיר עם המסיכה שלי את רוב הפנים.
ככה אני רוצה שתראה אותי. בדיוק איך שאני מציגה את עצמי בפניך.
כשהמסיכה תישבר, אני אישבר. בפניך.
היא עכשיו סדוקה. מן סדק קטן החל להתפתח באיזור המצח. אבל זה בסדר. אתה עדיין עיוור. זה בסדר.
אולי אתה תצליח לקבע לי את המסיכה, ושאני והיא נהיה אחד.
אולי אז אני אפסיק להיות נגד, נגד, נגד.
אולי אז אני אהיה יותר בעד.
************
החיבוק שלך, יחד עם ריח גופך וזיעה קרה ומתוקה בבוקר יום שבת, יצרו שילוב מתקתק שלא רציתי להיפרד ממנו.
ידך החובקת, והעיניים החמימות גורמות לי לבכות עכשיו.
לבכות על כך שאולי אף פעם לא תהיה שלי.
"מתוסבכת" היא אמרה, "פשוט חולני, אל תדברי איתי על זה".
"את צעירה מדי" השניה הוסיפה בטלפון, "אני רוצה לדבר איתך על זה פנים מול פנים".
טיפשים. כולם טיפשים. אף אחד לא מבין. אף אחד גם לא ניסה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
