אני צריכה לומר לך משהו. אז תקשיב ואל תצחק בבקשה. זה מספיק קשה לי.
יש לי בעיות תקשורת עם אנשים. במיוחד עם אנשים כמוך. עם אנשים שחשובים לי.
אני מצטערת שלא חיבקתי אותך כשסיפרת לי על הילדה שמתה לך, אבל לפעמים הגוף שלי לא קולט מה שהמוח משדר לו.
כל כך רציתי לחבק אותך אותך באותו הרגע. אבל לא יכולתי. אני לא טובה בדברים האלו.
כל פעם כשאתה מחבק אותי במעלה הרחוב, אני רוצה לומר לך עד כמה אני מצטערת, ועד כמה אני אוהבת אותך.
עד כמה אני מצטערת שלפעמים אני שקטה, עצובה, או לא מדברת הרבה, ועד כמה אני אוהבת אותך בתור מנהל, בן אדם, ובתור גבר.
אבל זה אף פעם לא יוצא.
גם הדף הזה וגם המילים האלו, נועדו כדי להתאמן. להתאמן על מה שאני רוצה לומר לך. נקווה שזה יעזור.
חשבתי אולי אני אכתוב לך. אולי במכתב כזה, אולי בהודעה למייל, אולי בסמס.
אבל החלטתי שלא.
אני רוצה לומר לך, לדבר איתך פנים מול פנים. לומר לך את מה שמציק לי ואת מה שאני רוצה להוציא בפניך.
את מה שאני מרגישה.
גם כשהודיתי לך על המילים שעשו לי כל כך טוב, היה לי קשה להוציא את זה.
כי אתה יותר מדי חשוב לי.
אתה חשוב לי כל כך שההפה מתייבש והגוף לא מסוגל לזוז.
ככה אתה חשוב לי.