אני בת 18. עוד שנה הלכה לטימיון. עוד שנה חסרת משמעות. עוד ביזבוז זמן, ביזבוז אוויר. שנה אחת פחות לסוף שלי.
את התקווה, איבדתי ממזמן.
איבדתי בעצמי תקווה,איבדתי תקווה ביכולות שלי, ביתרונות שלי, בחסרונות שלי. איבדתי תקווה שהעולם ישתנה ויהיה יותר טוב. איבדתי תקווה שיהיו לי חיים אחרים, טובים יותר. איבדתי תקווה בחלומות שלי ואיבדתי תקווה בסיכוי לאושר.
איבדתי תקווה בסיכוי לצאת ממעגל הגיהנות שאני נמצאת בו. איבדתי תקווה באמא שלי, איבדתי תקווה בעולם הבא. איבדתי תקווה באלוהים, איבדתי תקווה בגברים, איבדתי תווה בשיכחה ובהדחקה שניסיתי לאמץ לעצמי כל השנים. איבדתי תקווה במשפט "הזמן ירפא את הפצעים".
איבדתי תקווה בשירי אהבה ובאהבה בכלל (הכל אפשר להשיג בכסף), איבדתי תקווה בערכים הומניטריים, כולם פה "אדם לאדם זאב".
איבדתי תקווה ברוך וחמימות, איבדתי תקווה בנשיקות וחיבוקים, אבדה לי התקווה במעשים יפים, ואיבדתי תקווה בחברים. הם בסוף ישאירו אותך לבד.
איבדתי תקווה בעולם הזה, בעולם שלפניו ובעולם שאחריו. איבדתי תקווה בחטא ובעונש, ואיבדתי תקווה באנשים טובים.
איבדתי תקווה בצחוק, בלחיוך ובשמחה. זה הכל רגעי וחולף מהר.מה שישאר בסופו של דבר זה העצב, הדמעות והבכי.
איבדתי תקווה ברגליים שלי, שהיו אמורות להוביל אותי. איבדתי תקווה בידיים שלי שהיו אמורות לבטא אותי.
איבדתי תקווה בבריאות, היא רק אמצעי שמטרתו לעקב אותנו במקום הזה. איבדתי תקווה בלחתוך את עצמי, זה לא באמת משהו.
איבדתי תקווה בלאבד תקווה. מה זה בעצם משנה אם אבדה כל התקווה?
אני בת 18 ואיבדתי תקווה, כי שום דבר בעולם הזה, לא נתן לי סיבה להאמין בו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
