לאט, לאט ובשקט, אני מתעוררת במקומות בלי זיכרון איך הגעתי אליהם.
אתמול התעוררתי באוטובוס בדרך לבית הספר, בלי זיכרון איך הגעתי לשם, או מתי התעוררתי.
שעות שלמות נמחקות לי מהזיכרון.
מה שמפחיד אותי ביותר זה שאני יודעת איך זה קורה ואין לי דרך לעצור את זה.
זה משתק אותי. לא המצב, הידיעה שיש לי קיום אחר. בתוך הראש שלי.
זה מה שגורם לכל השינה הזאת.
בתוך הראש המתוסכל, השרוט, המעוות שלי, שוכן לו עולם מקביל משלי.
"את מבינה ר', אני, אף פעם לא לבד" ככה הסברתי לחברה שהתעניינה.
גיליתי על התופעה הזאת לאחרונה, הייתי מודעת אליה כל הזמן אבל היה קשה לי להניח עליה את האצבע.
ישנן תקופות שכל כולי ישנה בתוך הלב שלי, חיה חיים אחרים.
חיים של הדחקה.
אני לא מתלוננת. אני נהנית מזה. עולם שאני יצרתי אותו, מוזר ככל שיהיה.
אני נהנית כי כשאני הולכת ברחוב, אנשים הולכים איתי.
באוטובוס, אני מצחקקת לעצמי כי בעולם שלי קרה משהו מצחיק.
זה משהו שגדלתי איתו, העולם הזה הוא חלק ממני.
אני אוהבת לישון בתוך הלב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
