אני תוהה למה.
אני תוהה למה אנשים מוצאים נחמה בכאב.
למה אני ביניהם.
טיפשה.
טיפשה. טיפשה.טיפשה טיפשה טיפשה.
כל מה שהסתרת, כל מה שסחבת לבדך. איך את מסוגלת לתת לזה לעלות מעל לפני השטח בקלות כזאת.
את זאב בודד, את יודעת את זה. תמיד ידעת את זה.
יש דברים שצריך לסחוב. לבד. תמיד לבד.
יש דברים שצריכים לקבור. למה את פותחת קברים?
מה אכפת לכולם? מה אכפת לך להיראות מושלמת?
צומי. זה מה שאת.
עאלק מסכנה. חושבת שתשיגי סימפטיה ככה? את פטתית. תמיד היית.
את כמו כלב עזוב ברחוב. מחפש בעלים. מי יקח כלב פצוע?
כולם רוצים כלב חזק, שיודע לנבוח כמו שצריך. לא ליילל.
כל מה שאת עושה זה ליילל.
איך נתת לעצמך? איך נתת לכל השליטה העצמית שלך להתפוגג? איך נתת למחסומים להישבר?
פתטית. פשוט פתטית. בוכה כמו תינוקת מסריחה שרוצה רחמים.
מתנחמת על הכתף של מישהו שתמצת את חייך בכמה משפטים ספורים-
"תחייכי חיוך מזוייף"
"אל תתני למחשבות להשתלט, תחיי את הרגע"
"נכון שזה כיף לחתוך?"
תודה על החיבוק. ועל הליטוף ועל האכפתיות.
לטווח הקצר זה היה מרגיע, מדהים, נתן לכולי פורקן.
אבל בטווח הרחוק, זה הרס אותי, שיפד אותי מול עצמי, הציב לי מראה מול העיניים של מישהי מגוחכת בסבלה, שמתבוססת בדמה,
של מישהי פתטית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
