התקשרת אליי ואמרת שאתה ממהר ולא תוכל לחכות יותר שאני אבוא.
משמע היום לא אראה אותך.
עניתי שזה בסדר ובטח אתה עייף מהעבודה וכדאי שתחזור מהר הביתה ותישן טוב.
שמעתי את החיוך מעבר לקו, "ביי מאמוש, שתהיה לך משמרת נעימה.. ונתראה מתישהו כנראה"
"ביי" עניתי.
התהפכתי. סערה של קונפליקטים התחוללה בקרבי.
למה לא יכולתי לומר לו שאני בדרך וממילא עוד עשר דקות אני אבוא? למה לא יכולתי לומר לו "בבקשה תחכה, כי אני לא יודעת מתי הפעם הבאה שאני אראה אותך" ?
התחלתי לרוץ במעלה הרחוב, ורק אם זה כדי להספיק לראות אותך מדווש על האופניים ממקום העבודה שלך, עייף ומאוכזב על כך שלא ראית אותי היום.
דימיינתי מה תגיד אם תראה אותי נושמת ארוכות אחרי שרצתי עד אליך.
נשימות עמוקות וכואבות שמראות כמה אתה חשוב לי.
עצירה ברמזור גרמה לי לחשוב.
"מה את עושה טיפשה? השתגעת?"
הלכתי לאיטי. מדי פעם ממהרת, מדי פעם מקמטת את הפרצוף על מה שאני מרגישה.
לא הספקתי לראות את שחשקתי.
לא הספקתי לראות אותך, מדווש בעייפות אחרי יום עבודה, ספק מפרך, ספק מהנה.
לא הספקתי להראות לך את הנשימות העמוקות והכואבות שלי שבינתיים נרגעו.
לא הספקתי לתת לך חיבוק ולומר לך שהתגעגעתי אפילו שאתמול ראיתי אותך, צחקתי איתך, הרגשתי אותך.
חמקת לי מבין האצבעות.
הנשימות העמוקות והכבדות התחלפו בפנים אדומות. אולי מהחום, אולי מהמחשבה עליך.
באוזניות התנגן שיר אנרגטי בגוף ראשון, על ילדה שבטוח תגלה מחר למושא אהבתה את רגשותיה.
"היום", היא אמרה בביטחון, "היה לי אומץ לומר לך 'שלום', ומחר, בטוח בטוח, ללא ספק, אני אומר לך 'אני אוהבת אותך'"
"כמה נחמד" חשבתי, "להיות מלאת ביטחון שכזאת, כמה נחמד, להתעלם מראיית החברה ופשוט ללכת על זה"
מתי אני אדע איך "ללכת על זה"?
הנשימות העמוקות והכבדות שלי, כבר חלפו. הגעתי לעוד צומת, שומעת ומקנאה בילדה שבשיר.
אולי גם אני אאזור אומץ יום אחד. יום אחד, אני לא אצטרך להראות לך את הנשימות העמוקות והכבדות שלי כדי לגרום לך להבין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
