עם הורים כמו שלי עדיף שלא יהיה הורים בכלל. רוב הסיכויים מי שקורא את זה עכשיו חושב לעצמו עוד נערה מתבגרת שרבה עם ההורים שלה, אז כן רבתי עם ההורים שלי אבל אל בגלל זה אני כותבת את זה אלה למה רבתי איתם, כדי להבין למה רבתי איתם צריך להבין את החיים שלי, אז הנה תקציר עליהם, תסבלו:

רוב החיים שלי הייתי ילדה טובה עם אח בעיתי, מכאן יצא שלא משנה מה עשיתי ועד כמה טובה הייתי אח שלי היה מקבל את כל תשומת הלב, הייתי ילדה שזקוקה לצומי.

מגן חובה עד כתה ג' כל שנה וחצי עברנו מקום למקום, זה כולל ממדינה למדינה. כל פעם שהתחלתי להרגיש שייכת ישר עברנו, מה שכנראה גרם לי להיות כל כך מופנמת. למרות הכל הייתי ילדה של אבא, לאן שאבא הלך אני הלכתי ואז בכתה ד' הוא עזב לחו"ל, ההורים שלי לא גרושים והם עדין נשואים (כבר 20 שנה). אז התחילו לי ההפרעות אכילה, לא משהו רציני פעם בחודשיים לא אכלתי ליום וחצי. בכל מקרה משהו שאמור להדליק נורה אדומה, לא קרה אצל אמא שלי.

בכתה ו' התחלתי לשתות, לעשן ולהשתרמט. כל פעם שהיתי עם מישהו אף פעם לא נתתי באמת להתקרב אלי, כל פעם פשוט חשבתי שאם אני אתן למישהו להכיר את אותי האמתית הוא ישר יברח לקמה השני, וברגע שראיתי שאני יותר מדי מתקרבת אליו ישר זרקתי אותו. אם הזמן זה נהיה הרגל של למצוא את האתגר הבא, מי הולך להיות הבא שאני יזרוק. תודה לאל אני כבר לא כזאת. לשתות זה היה לרוב לבד, שתיתי כדי להוציא את הדיכאונות שלי בלי שאף אחד ירא, את רוב הדברים האלה עשיתי בלי שאף אחד ירא.  אמא שלי כמובן גם לזה לא שמה לב.

בכתה ז' התחילו לי הפרעות אכילה, אמא שלי לא שמה לב גם לזה אני אמרתי לה שהפסקתי לאכול. רק אחרי שבוע היא הבינה שאני באמת לא אוכלת ולקחה אותי לטיפול. אבא שלי? הוא בא לביקור כי בפגשה הראשונה במכון צריך את שתי ההורים, תודה רבה לו באמת שהוא הקדיש מזמנו היקר בשבילי.

בחופש בין ז' ל-ח' פגשתי את תום שהוא היה הראשון שלי בגיל 13, בגיל 14 היה חשש שאני בהריון והוא נעלם. עכשיו אני מבינה שיש סיכוי גדול שהוא כנראה נכנס לפאניקה, אבל אז לא ראיתי את זה ככה. ראיתי את זה כאילו הוא נטש אותי, עזב אותי, ברח מהאחריות שלו. מה ששבר את גב הגמל אפשר להגיד וככה התחילו לי מחשבות אובדניות.

שלחתי להורים שלי מכתב שאני רוצה להתאבד כתבתי "לא להגיב" והם באמת לא הגיבו, חוסר הגבה שלהם גם לי לקחת חבילת כדורים רק שאז הבנתי שאם אני ימות אני ימות בגללי. אחרי זה התחלתי לטפל בעצמי הפסקתי לשתות לעשן וכו'. אחרי כמה זמן הבנתי שאני צריכה עזרה פסיכולוגית אז בקשתי מהם זה היה בחופש הגדול הזה, לפני שבועיים שאלתי אותם מה קורה הם שכחו, אתמול אני מצאתי לעצמי פסיכולוגית אני נותנת להם עד סופ"ש.  למרות מה שכתוב פה אני אוהבת לחיות, אולי אני מאד מתוסבכת אבל אני אוהבת את החיים.

אבא שלי השנה חזר לארץ מצפה שהכל יהיה כמו שהוא עזב, באופן מאד מפתיע זה לא ככה. בינתיים הוא גורם לי להרגיש חסרת ייחוד, מטומטמת ושמנה. אני יודעת שאני אף אחד מהם, אבל ההרגשה עדין שם. וזה הסיבה לריב היום, הוא קרא לי מטוטמת ואז צרחית עליו שבחיים שלו לא יקרא לי עוד מטוטמת. בסופו של דבר הוא התנצל.

המצב שלי כרגע: הפסקתי לשתות לעשן ולהיות שרמוטה כמו שאומרים. אני עדין נאבקת עם עצמי אבל בינתיים אני מצליחה לא רע.

אני לא יודעת אם אני כועסת עליהם או מאוכזבת מהם אבל מה שאני כן יודעות הוא: עם הורים כאלה עדיף שלא יהיה הורים בכלל.