כן.. יום השואה היום. יש אנשים שחווים את השואה יום יום.. עדין.

אם יש לי סיפור משפחתי על השואה? אממ... קבלתי פיסות מידע מאבא על כמה סיפורים שקרו אז..

אבא סיפר לי שסבא שלו היה במקלחות הגז. "מקלחת גז" . מזעזע אותי אפילו לכתוב את זה..

כל שנה אני מתעסקת בזה.. וזהו. אני לא מתעסקת בזה ביתר ימות השנה. אולי אני צריכה לקרוא יותר על זה, יותר לזכור יותר להזכיר יותר..

אבא סיפר לי דברים על סבתא שלי. היא היתה יהודיה. היא שרדה. סבתא נפטרה ב יולי 2004 בגיל 82. אני הייתי בקשר טלפוני איתה בלבד כי היא היתה חיה ברומניה ואני כאן. ביוני 2004 אבא החליט שאנחנו נוסעים לרומניה. אחרי שנים שלא היינו שם לקחנו את עצמינו אני ואבא (אחי לא כל כך היה מעוניין ולכן נישאר בארץ), ונסענו. זה היה ניראה כאילו היא חיכתה שנגיע. היא חיכתה שנבוא.. חיכתה שניראה אותה.. שתיראה אותנו.. ואז לאחר פחות מחודש שאני ואבא חזרנו לארץ.. היא נפטרה.. בחודש הראשון לאחר מותה הייתי חולמת עליה הרבה. אחד החלומות שנחרטו לי היטב הוא חלום שבו היא מתקשרת אלי בוכה. היא מחזיקה את שפופרת הטלפון ובוכה ובוכה.. אבא הלך עם החלום הזה למישהו דתי בעבודה שלו.. הבן אדם הזה אמר שהטלפון מסמל את זה שהיא לא רוצה למשוך אותי לעולם המתים ולכן היא מדברת איתי בצורה מרוחקת דרך הטלפון. הוא אומר שהבכי מתקשר לזה שבאותה תקופה אחות של אבא שלי לא הניחה לה מצבה בצורה תקינה כי לא היה לה כסף. אני לא יודעת אחרי כמה זמן הציבו לה מצבה סוף סוף.. אבל הבחור הדתי קישר זאת לכך שהיא עדין לא נחה כי אין לה עדין מצבה.

 היא לא שרדה כמו כל סיפורי הגבורה של ניצולי השואה. אבל היא שרדה. מיד אסביר.

סבתא התחתנה עם סבא. סבא בא ממשפחה נוצריה והיא היתה יהודיה.

אבא סיפר לי על כך שדפקו אצלם בדלת ורצו לקחת אותה ואת אחיה. סבא באותה תקופה היה בחור גבוה, אתלט, שרירי ומאיים, הבנתי גם שהיה קשור איכשהו לצבא.. בכל אופן היה לו גם נשק.

אז סבא ניגש לדלת ופתח, קיבל את פניו של אותו בחור שבא לקחת את סבתא ואחיה סבתא הלכה לשבת בחדר, ואח שלה התחבא מתחת למיטה כשרגליו יוצאות החוצה.. זאת אומרת היה קל מאוד לדעת שהוא נמצא שם מתחת למיטה.. כניראה שהוא היה כל כך מפוחד שבכלל לא עלה בדעתו.. הבחור ראה את סבא שלי עומד בפתח הדלת גבוה קומה ומאיים, עם נשק תלוי לו על הכתף ואיכשהו הסתלק משם ולא חזר. סיפור הזוי ואני מספרת אותו ככה לפי הפרטים שאני יודעת כרגע.. יכול להיות שהשמטתי הרבה בדרך וכאן זה מתקשר לכך שאני צריכה לשאול יותר ולהתעניין יותר. אני אעשה זאת.

כל שנה אני יושבת ורואה סרטים, תיעודים וסרטונים באינטרנט. הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים הוא "הפסנתרן". אני לא ארחיב על הסרט כי אני מאמינה שמכירים אותו היטב. אבל אף פעם לא נישארתי אדישה לסרט ושמעתי וקראתי הרבה על הפסנתרן שעליו נכתב התסריט - ולדיסלב שפילמן.

הסצנה שאף פעם לא השאירה את עיני יבשות 

כל כך הרבה אנשים להזכיר, כל כך הרבה שמות ופנים.. ניזכרתי פתאום בפוסט שכתבתי במסגרת הגיור שלי שם הוספתי כמה תמונות של כל מיני מקומות שבהם הייתי שתיים מהתמונות נלקחו במוזיאון יד ושם. היו הרבה דברים שיכלתי לצלם שם ולהעלות. אך צילמתי רק שתי תמונות. משהו בתמונות האלה ... השעה 10:02. הצפירה החלה. עצרתי את כתיבת הפוסט.. נבהלתי ונעמדתי. הייתי בטוחה שהאזעקה היא ב11:00. התחלתי לבכות. האם בכיתי בגלל הבהלה? האם בכיתי כי אני בדיוק ניזכרת בהמון דברים הקשורים ליום הזה? או מהצפירה שהקול שלה גורם לי להתפתל מתחת לעור..? אני מאמינה שלא הבהלה היא זו שגרמה לי לבכות אלא רק הניעה אותי.

סרטון נוסף שגרם לי לבכות הבוקר 

הסרטון הזה גרם לי לבכות מעצב מהול באושר.

הרי אנחנו היום ביחד במדינה חזקה שלא תרשה לשואה לחזור.

אנחנו עם שלא שוכח. אנחנו עם שזוכר ולא שוכח.

הסרטון הזה פשוט הדגיש לי כמה אנחנו מדינה קטנה ומיוחדת.

תמיד ירצו למחוק אותנו ואנחנו תמיד נהיה ונחיה לנצח.

אחתום כאן במצב רוח ציוני,

סתם כותבת..

נ.ב - אני גרה ממש ליד תחנת משטרה ובדיוק כשסימתי את חתימתי כציונית, פתאום החל להתנגן מול הבית שלי שיר התקווה ככה בתזמון מושלם.

האם זה מסר? מסר מסבתא? מסר מכל למעלה מ6.000000 שנספו? אני מאמינה שכן.