~בוכה~

אני שוב יושבת פה ממורמרת.

יום אחרי הריב בעלי התחנף והתנצל על הדרך בה אמר לי את הדברים. אבל משהו עדין חסר לי. משהו לא בסדר.

מאז שהתחתנו אני משקיעה המון בבעלי, אני משקיעה בעצמי בשבילו. אני משתנה בשבילו והוא מעריך את זה ואני יודעת את זה.

אבל הוא מחסיר ממני המון. חוץ מעניין הסקס שכבר דיברתי עליו מספיק, יש גם את הצורך בחיבה.. באהבה.. יש את הצורך בנוכחות.

בעלי לא נמצא בבית בכלל. בעלי בחודשים האחרונים התחיל לעבוד הרבה יותר. גם ככה הוא היה עובד הרבה, הוא היה עובד קשה.. ועכשיו בחודשים האחרונים בהם הפסקתי את הגלולות ואנחנו כביכול מנסים להכנס להריון, אני חושבת שהוא שכח אותי קצת.. נכון הוא מנסה עכשיו לעבוד יותר ולהרוויח יותר והוא עובד על פרויקט שאמור לתת לו העלאה במשכורת שהיא גם ככה גבוהה. אבל הוא שכח את מי שנמצאת מולו. בעלי דבוק מטרה.. כל מה שהוא רואה כרגע מולו זה הילד שצריך לבוא. בעלי הוריד אותי בסדר העדיפויות.. אותו זוג חברים שלנו הם מאוד קרובים אלי.. וחברה שלי אמרה לי שעשו לו שיחת ניעור עלי. הוא שכח שאני בן אדם, ואני צריכה חיזור ואני צריכה את הליטוף.. לפעמים אחרי סקס הוא זורק לי את המשפט, כאילו בצחוק, "כנסי להריון כבר" עם חצי גיחוך. לדעתי בטיפת צחוק הזו, הוא בעצם רואה אותי בתור מכונה שעושה ילדים.. במקום להסתכל עלי בתשוקה, במקום לרצות אותי בתשוקה, במקום לזיין אותי , לראות אותי, הוא רואה את המטרה - ילד. וזה כבר כמה חודשים ככה. בענין אותו הזוג חברים הקרובים, הוא אמר לחבר שלו שענין החזרה הביתה מאוחר כניראה "יגמר כשיהיה ילד".. ומה עכשיו? מה איתי? מה עם האישה שלך? היא לא ראויה שתחזור הביתה מוקדם? היא לא ראויה שתהיה איתה קצת? האם אני רק מכונה לייצור ילדים וזהו?

ככה כבר לא בא לי לחשוב על ילד.. ככה לא בא לי להביא ילד. הרי מה יקרה כשיהיה ילד? הוא יראה רק את הילד? כמובן שזה יהיה אושר בשבילי שבעלי יתן את כל כולו לילד.. אבל.. הוא עלול לשכוח אותי בדרך.. הוא עלול לשכוח את האמא שהביאה את הילד הזה.

פתאום עכשיו כשהוא אמר את המשפט הזה "אני אחזור הביתה מוקדם כשיהיו ילדים", פתאום הכל התחבר לי, פתאום החודשים האחרונים בהם הוא חוזר מאוחר, פתאום היציאות האלה והריבים שהחלו בזמן הזה.. פתאום אני מרגישה שצריך להזכיר לו למה התחתן איתי. מה הסיבה שבגללה אהב אותי.

ואני? אני כל כך משקיעה בשבילו. אני מסדרת ומנקה, מבשמת את עצמי, מבשמת את הבית, עושה הכל כדי שיהיה לו נעים להכנס ולחזור הביתה.

אני מתלבשת יפה, אני מסדרת את השיער, אני מחייכת אליו כשהוא ניכנס הביתה, אני קמה לכבודו! לא קורה הרבה שאני לא קמה לדלת כדי לקבל אותו ולהוריד ממנו את התיק. ואם אני לא קמה אז הוא כאילו מהסס וניגש אלי ונושק לי במצח.. במצח! מה אתה אבא שלי?! אתמול נישקת אותי במצח שלשום נישקת אותי במצח.. אולי תגוון?

פעם כשהיה נכנס הביתה הייתי מתרגשת. הייתי אומרת "איזה כיף שהוא נכנס הביתה", איזה יופי זה, סוף סוף מנשקת מחבקת מרגישה את כולו, מספקת את יצר הגעגוע.. היום אני מתגעגעת אליו אפילו כשהוא נכנס הביתה.. ומה שעובר לי בראש כשאני רואה אותו נכנס מהדלת זה מה עכשיו הולך להיות, על מה הפעם נדבר.. האם הוא יראה אותי? האם הוא ילטף אותי? ינשק אותי? אפילו הנשיקות שלו כבר לא אותו הדבר.. הוא כאילו מפחד להצמיד את השפתיים שלו לשלי. והנה שוב אחרי כמה דקות של הפוגה שוב התמלאו עיני בדמעות בזמן שרושמת את ענין הנשיקה.. רק הנשיקה חסרה לי ברמה מטורפת.

אני יודעת שהוא אוהב אותי. יש את הידע.. אבל אני צריכה את ה"הוכחה" הזו לפעמים.. אני צריכה את החום, את המילים, את החיבה. אני צריכה שיבוא וירצה להיות איתי! שיהנה ממני בלי שום מחויבות אחרת מהחיים, בלי מטרות, ככה רק אותי. רק לפעמים.. ואחרי זה מצידי ששוב יעשה איתי "סקס-הריון" אין לי בעיה! אבל קודם שיספק לי את הצורך לאהבה.

קודם שיספק לי בעל.