הפעם הראשונה שדיברתי איתה היתה בחטיבה.. התבכיינתי לה על האקס (החבר העכשווי אז).
התבכיינתי לה פעם על אקס שלי כשהפה שלי מלא באוכל.. התבכיינתי ובכיתי דמעות בזמן שלקחתי כמה ביסים מאיזו לזניה.. ובמקום שהיא תזדהה איתי, במקום שהיא תבכה איתי, היא החלה לצחוק לי בפרצוף. היא החלה פשוט לצחוק מהעובדה שאני מדברת, בוכה, מתבכיינת, הפה שלי מלא באוכל והיא לא מבינה דבר ממה שאני מדברת איתה כי אני בוכה ומדברת כשהאוכל ממלא לי את הפה...
אז הבנתי שהיא הולכת להיות החברה הכי הכי טובה שלי.. הכי אמיתית, הכי קרובה.. הכי מבינה.
אז היא כתבה לי מכתבים, כתבה לי מכתבים ארוכים,עם המון רעיונות שלא חשבתי שמישהו יכתוב לי עליהם.. לא חשבתי שמישהו יכתוב לי אי פעם על חלומות, על מלאכים. היא עשתה את זה. היא כתבה לי על ספר שהיא קראה "קולות של מלאכים" (אני חושבת שככה קוראים לספר הזה. אם אני זוכרת נכון), היא החלה לנתח לי ולצטט לי משפטים משם.. זה מאוד נגע בי. עד היום אני קוראת את המכתבים הללו ומתרגשת מחדש.
היה לי דחף לכתוב עליה כי נתקפתי. נתקפתי אהבה. נתקפתי געגוע. הייתי איתה בסופ"ש, שתינו... הסתכלתי עליה עושה עיניים לבחורים בדאנס בר, היא ניראתה לי כמו הילדה הקטנה שלי. דאגתי לה.. אפילו עשיתי פאדיחה ואמרתי לאחד הבחורים שהתחיל איתה " אם אתה לא בקטע רציני, עזוב אותך"
היא כעסה יום למחרת.. סתם היא לא בדיוק כעסה... אבל היא התבאסה. היא אמרה שעכשיו היא בחיים לא תצליח לדבר איתו. אני יום למחרת הרגשתי שאני מתביישת בעצמי שאמרתי לו את הדברים שאמרתי. הרגשתי שהרסתי לה משהו. נו מילא. אני לא דואגת לה. היא תמצא את מה שהיא מחפשת..
ואני? אני רק צריכה להגיד תודה שיש לי אותה. אני מצאתי את מה שאני צריכה. אני צריכה חברה. ואת זה מצאתי.
היא מכירה אותי. היא מכירה את הפאקים שבי. היא מכירה את הדברים הטובים שבי. את הדברים הסתמיים שבי. היא מכירה אותי...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
