אני לא יודעת כמה דיברתי על נושא ההריון פה.. אולי הזכרתי פה ושם שאני בכיוון הזה.. אבל אף פעם לא כתבתי תכלס על הנושא.

חזרתי עכשיו מחברה שלי. חברה שלי, כמוני, ניסתה בחודשים האחרונים להכנס להריון.

לא דיברנו על זה ממש.. לא בתהליך בכל אופן אבל כן אמרנו לעצמנו שנגדל את הילד יחד, והם יהיו באותו הגן.. ונתבכיין אחת לשניה בלילות כשהם לא ישנים..

לי יש בעיה עם המחזור מאז שהפסקתי גלולות. אני לא מקבלת מחזור ובעצם גם לא מבייצת.

האמת שלא ייחסתי לנושא חשיבות מפני שלא הייתי לחוצה על להכנס להריון.. בעצם גם עכשיו אני לא. זאת אומרת אני אומרת לעצמי כל הזמן "כשזה יבוא זה יבוא". אבל המחזור לא בא, וזה לא יוכל לבוא גם אם ירצה. לפני כחודשיים חזר לי המחזור בגלל גלולות מיוחדות שהחזירו אותו.. אבל מאז המחזור לא חזר ושוב חזרתי לאותו מצב. אתמול שוב הייתי אצל רופא והוא אמר לי שאני שוב צריכה לקחת גלולות שיחזירו לי את המחזור ואז לחזור אליו כשאני ביום הראשון או השני למחזור על מנת לקבל עוד גלולות שמשהות את הביוץ או משהו כזה.. משהו שבעצם יגדיל לי את הסיכוי להכנס להריון.. אז אני ממש מתעסקת בנושא הזה לאחרונה.

נחזור לחברה שלי. ישבתי אצלה וסיפרתי לה בדיוק שעשיתי בדיקת דם (חובה לעשות בדיקת הריון לפני שנוטלים גלולות על מנת לא לעשות איזשהו נזק במידה וכן נקלטתי ולכן עשיתי בדיקת דם). אז הראיתי לה את השטף דם שיש לי ביד.. ואז שאלתי אותה מה קורה איתם והאם הם עדין מנסים. זו פעם ראשונה ששאלתי אותה בצורה ישירה על הנושא.. היא שאלה אם באמת בא לי לשמוע והאם אני מספיק חזקה ומוכנה לזה.. אמרתי לה כן מבלי להסס. לא שערתי שאני אגיב לסיפור שלה כמו שאני מגיבה אליו עכשיו.

היא אמרה "אז אני בהריון" וכך היא התחילה את הסיפור. אני שתקתי כי שמעתי על הקול שלה כבר מהתחלה שזה הולך להיות סיפור לא נעים..

היא סיפרה לי שהיא בשבוע 12 להריונה, היא אמרה שעדיף היה לה להיות במקומי ולא לחוות את מה שחווה כעת.

הוירוס שתקף אותה, תקף לאחר שנכנסה כבר להריון ולכן הדבר מסבך את העניינים. היא טורטרה בין רופאים עד שקבלה תשובות. פעם הרופא שלה לא נמצא, פעם היא עשתה בדיקות וחיכתה לרופא שיקבל אותה.. היא כבר חווה את זה כמה ימים.. לא דיברתי איתה מספיק בימים האלה ולכן לא הייתי מודעת.. היא אמרה שהיו הרבה פעמים שרצתה לספר וזה פשוט לא יצא לה..

היא אמרה שהוירוס הזה יכול לגרום לכך שאולי היא תלד ילד עם מום או איזשהו אוטיזם או שהיא תלד ילד בריא.. היא אמרה בחיוך ומבט חלול ועצוב שהיא לא מוכנה ללדת ילד עם מום. היא אמרה שהיא לא מסוגלת לגדל ילד כזה ולכן היא מעדיפה לבצע הפלה ולא לחיות 9 חודשים בפחדים, לעשות כל שבוע בדיקה לראות האם הוירוס הזיק לעובר.. אם הוירוס היה תוקף אותה לפני ההריון אז העובר שהיה נוצר היה חסין לזה.. היא אומרת שאם באמת תלך על זה וכן תמשיך את ההריון וכן יגידו לה שהעובר נפגע היא תוכל לעצור את ההריון בכל מצב.. אבל היא לא יכלה לשאת את העובדה שאולי היא תתחיל להרגיש אותו.. ולהקשר.. ושישאלו אותה "מה את בהריון?" והיא לא תדע מה להגיד.. להגיד לא? הרי איך אפשר להכחיש הריון.. להגיד כן? הרי יכול להיות שהיא תפסיק את ההריון באמצע ואז פתאום היא תהיה ללא הריון וכולם יסתכלו עליה ויגידו שהיא הפילה וירחמו עליה וידעו שהיא היתה בהריון והפילה.

היא דיברה ודיברה.. את כל המחשבות שלה והפחדים שלה היא הוציאה למילים.

והיא דיברה כמו שאף פעם היא לא דיברה, היא הזילה דימעה קטנה אבל בימים האחרונים היא בוכה המון. היא אמרה לי את זה.. זה היה ניראה שהיא קצת מתאפקת או מנסה להראות איזשהו חוזק וחוסן. אני ישבתי מולה עם דמעות שנאגרו בעיני אבל לא העזתי להזיל אותן. לא העזתי.

כשיצאתי ממנה פשוט פרצתי בבכי לא רציתי לבכות מולה..

יש לה מחר איזשהי בדיקה והצעתי את עצמי לבוא איתה.. זה הדבר היחיד שיצא לי מהפה. לא הצלחתי אפילו לנחם. לא יצאו לי מילים שיוכלו לחמם לה קצת את הלב. הרגשתי מגעילה באותו רגע. הרגשתי שאני לא החברה שהייתי רוצה איתי אם אני הייתי מספרת את הסיפור הזה.

אז פרצתי בבכי ברחוב. ועכשיו כל מה שאני חושבת עליו זה זה.. אני חושבת על הטון המונוטוני שדיברה, על החיוך העצוב שלה, המבט החלול.. ממש איבדה חלק ממנה. כך זה הרגיש לי שהרגיש לה.

אני חושבת רק עליה.