כן מגיע גם זמני עוד מעט להזדקן בעוד שנה.. כמידי שנה, תמיד לקראת היומולדת, אני ניזכרת בפעם, אני מתחילה להעביר כל מיני חוויות וסיפורים מהעבר בראשי.. אני נהיית נוסטלגית..

אבל לפעמים אני מוצפת גם בזכרונות לא נעימים. אני ניזכרת באמא שלי באופן קבוע ביום הזה בשנה..

עכשיו שאני רוצה להיות אמא בעצמי, אני מצליחה לשים את רגליי בנעליה, אני תוהה לעצמי מה היא עושה ביום שיש לי יומולדת, הרי אין לי ספק שהיא לא שוכחת. פעם אחרונה שדיברתי איתה (לפני 5 שנים), היא אמרה לי שמידי שנה היא עושה עוגה כשיש לי יומולדת. זה היה לי עצוב מאוד לשמוע.. זה היה נישמע לי שהיא קצת תקועה בעבר, מצד שני אולי אני לא אמורה לראות את זה ככה, אולי ככה היא מתמודדת עם האובדן שלה.. הרי זה היה חסר רגישות לחלוטין אם היא לא היתה מזכירה אותי ביום הולדתי בשום צורה שהיא. ניראה לי.

לפני כמה ימים יצא לי להעביר מבט על הטבור שלי.. כן זה מצחיק אבל פתאום אמרתי לעצמי "דאמט, פה הייתי מחוברת אליה, פה הייתי חלק ממנה.. איך זה יכול להיות שהיום היא אפילו לא קמצוץ מחיי? זאת אומרת, היא היתה קרובה כל כך, היתה מחוברת, ועכשיו היא בכלל לא פונקציה.