• אני מהחותכות בבשר. אני חותכת אנשים מחיי. אני לא רואה בעיניים. מי שלא בא לי טוב, מי שלא בא, מי שהצליח פעם אחר פעם לאכזב או להוציא אותי מדעתי אני חותכת אותו או אותה מחיי. בעלי אומר לי שאני לא צריכה לעשות את זה. אבל אני לא שולטת בזה. בעלי אומר לי שאני שחור או לבן ואין אצלי אפור וזה משהו שאני צריכה לעבוד עליו. יכול להיות שהוא צודק.

• אני קיצונית בתגובות שלי. או אני מאוד מאוד עצבנית או שאני יותר מידי רגועה. אני יכולה להתעצבן על סתם מילה שמישהו ברחוב זרק לי או שבמלחמה לא יצאתי בכלל מהבית למרות שאני גרה במרכז מי ישמע כבר כמה אזעקות היו שריתקו אותי לבית, לעומת למשל כשניגשה מישהי לעגלה של לולה כשהייתי בבית קפה והיא רצתה לקבץ נדבות והייתי נחמדה אליה מאוד. מידי! היא התקרבה ללולה ונגעה לה ביד ודיברה איתה ואני לא הרחקתי אותה ממנה. סטלנות זה מה שהיה שם כשלא היה צריך להיות. הייתי צריכה להרחיק אותה ממנה. עד עכשיו זה לא עוזב אותי וזה היה לפני כמה חודשים..

• אני אומרת את האמת גם אם היא תסבך אותי או את בעלי או מי שמסביבי. אני תמיד אומרת את האמת.. גם כשלפעמים צריכים קצת לסלף.. אני לפעמים גורמת לתקלים וריבים בגלל זה, אבל זה גם משהו שאני לא מצליחה להשתלט עליו. זה נשמע מתייפיף אבל אני ממש לא כותבת את זה בשביל להתייפיף, אני כותבת את זה כי זה באמת ככה וזה לא משהו טוב מבחינתי. לא תמיד. בעלי אומר "את אמיתית לטוב ולרע".. מפחיד מה יקרה כשיתעמתו איתי על משהו שאני לא רוצה שידעו... מה אני אפלוט את האמת? זה עוד לא קרה.. ואם עלה משהו שקרוב לזה בטח החלפתי צבעים...

• אני עם פיוז קצר. מתעצבנת מהר. מידי. אני מאוד עובדת על זה, מאוד חשוב לי לגדל את לולה לחיים רגועים, שלא תראה את אמא שלה חוטפת עצבים על איזה אידיוט שחתך אותי במעבר חציה באוטו, בזמן שאני חוצה (מסוג הדברים שמעלים לי את הסעיף), אני לא רוצה שתלמד ממני את המזג החם שלי... אני יודעת בוודאות שאני שאבתי את המזג הזה מאבא שלי. הוא פרפקציוניסט, אם משהו מוציא אותו מאיזון, מהמסלול שלו, הוא יכול להרוג מישהו וזה יהרוס לו את כל היום.

• אני לא תמיד מוציאה את מה שיש לי להגיד. לרוב זה קורה לי עם אנשים שבאמת חשובים לי כמו בעלי או חבר ממש קרוב שלי. גם מאותה סיבה שאני שוכחת מהר דברים שמפריעים לי אבל זה בעצם שוקע ואז צף שוב. אולי מבחוץ זו לא מגרעה כי זה נורא נוח לאנשים סביבי, אבל בשבילי זה נוראי.. נוראי פתאום כשמשהו צף וזה מפריע לי אבל עבר המומנטום כבר להגיד.. או שאני אגיד אבל זה ישמע נורא טיפשי להעלות משהו שלא העליתי בזמן.. לרוב אני לא מעלה כלום ואני שותקת וחיה עם זה.
  

• אני לא מעריכה את עצמי מספיק ויש לי ריגשי נחיתות במיוחד לאחרונה ובמיוחד עם המראה. אני מרגישה גדולה, אני לא מרגישה בנוח עם הגוף שלי, אני רוצה לרזות, אני עושה כושר בצורה אובססיבית, אני לא מבסוטית בכלל מהחזה הקטן שלי ואני רוצה לעשות הגדלה אבל בעלי לא מאשר את זה, הוא אומר שזה מגעיל ומכוער ומבחינתי הוא לא יודע על מה הוא מדבר. אתמול זה הגיע לשיא כשקניתי בגד ים שלם שהחליף את הבקיני שלי. כבר לא מרגישה בנוח להיות עם בקיני. חוץ מהמראה אני לא מעריכה את עצמי גם מבחינת לימודים. אני מרגישה טיפשה. מרגישה שאני הולכת לאיבוד משיעור לשיעור.. ואין לי סבלנות אפילו להתמודד עם זה.. או שאני פשט לא מאמינה בעצמי מספיק ולכן אני לא מתמודדת עם זה. לגבי העבודה אני חושבת מה אני עושה במידה ויפטרו אותי.. יש לי כל הזמן תחושה שרוצים להפטר ממני.. לא יודעת למה, זה לא שהייתי עובדת גרועה אבל גם לא הייתי יציבה שם בתפקיד אחד.. עד שמצאתי יציבות המנהל שלי ביקש שאסתום איזהחור שנהיה להם שם במזכירות בחודשיים האחרונים של ההריון שלי.. הרגשתי שבגלל ההריון עושים איתי מה שהם רוצים.. קיצור לא תופסת מעצמי גם בעבודה.

פתאום נעשה לי חשק הבוקר לרדת על עצמי. אסיים בזה שאם כבר יש בי משהו טוב שאני עושה (וגם זה בהסתייגות כי אולי אני לא מעשירה אותה מספיק או לא משקיעה בה מספיק דברים יותר לימודיים כמו מוזיקה או ספר... באמת עושים את זה עם תינוקת בת 8 חודשים?) זה להיות אמא. אני כל כך אוהבת אותה שאין לי בעיה עם זה שלא יצאתי יותר מידי בשמונת החודשים האחרונים, שלא נפרדתי ממנה ליותר מ 3-4 שעות בשמונת החודשים האחרונים, אין לי בעיה עם זה שהיא כל עולמי ושאין לי חיים אחרים חוץ ממנה.. מבחינתי למחוק את העולם ושהיא תשאר איתי.. אין לי בעיה עם זה.

וזה הבגד ים. כן הוא שמלה. בגד ים שמלה. לאן התדרדרתי...