אני מצד אחד אוהבת חשיפה. אני אוהבת להעלות תמונה יפה לפייסבוק ולקבל עליה כמה לייקים ואם אפשר גם תגובות מחמיאות, אני רוצה שידברו עלי, אני אוהבת כשמדברים עלי. אני אוהבת כשחושבים עלי אבל אני לא יכולה לדעת באמת מתי זה קורה, מי חושב עלי ומה חושבים עלי באותו הרגע. אבל אני נוטה לחשוב שכן חושבים עלי.. הלוואי שהייתי יכולה לדעת בכל זמן נתון מי חושב עלי מה.. אם ישאלו אותי על כוח על שהייתי רוצה, זה מה שהייתי רוצה.

מאוד חשוב לי מה אחרים חושבים עלי. בכלל זה גם נורא קשה לי עם כעס שמופנה אלי או אכזבה לא עלינו.

אולי בגלל זה אני גם מבקרת את עצמי בתכיפות ובאכזריות! אני כל הזמן מעבירה על עצמי ביקורת שאני לא מספיק. לא חכמה מספיק, לא רזה מספיק, לא יפה מספיק, לא עושה מספיק. אני מאוד מקשרת את זה לעובדה שאני רוצה שתמיד יחשבו עלי דברים טובים.

בכל מקרה סטיתי קצת מהנושא. הרשתות החברתיות.. אני חושבת שמאוד קל למצוא אותי עם קצת מאמץ וחיפוש גוגל אפשר להגיע לפרופיל שלי בפייסבוק, ולמרות ששיניתי את שם נעוריי לשם של בעלי, אני מקושרת עדין לאחי, כך שניתן להבין שזאת אני ושם נעוריי תמיד איתי בדמי ובחיפושים בגוגל.

אז לא קשה למצוא אותי. אפילו הרצתי בדיקה ואפשר למצוא את הטלפון שלי ב 144 (מישהו יודע איך מבטלים את החרא הזה?)

אז למה אני אומרת את כל זה? בגלל אמא שלי (כן מתבקש שאזכיר אותה בפוסט יום הולדת).

כל כך קל להגיע אלי. אז למה היא לא עושה את זה? לא מעניין אותך איך הבת שלך? מה היא עושה? איך היא עושה. היא יודעת שיש לה לפחות נכדה אחת אני מאמינה שהיא מנחשת שיש לי עוד אחת.. אבל מה, היא לא רוצה להסיר את הספק? לא רוצה לנסות אפילו? איך אני שואלת, עכשיו כשאני אמא בעצמי, אני שואלת איך לעזאזל את חיה עם עצמך? איך את חיה בידיעה שילדיים חיים באותו עולם שבו את חיה ואין לך טיפה של שמץ של מושג מה הולך איתם? איך את מתהלכת בעולם כשאת יודעת שיש לך נכדה ואת לא מנסה אפילו ליצור קשר? איך היום את מעבירה את היום כשלבת שלך יש יום הולדת? מה לעזאזל את עושה? מה עשית כל שנה? אני עדין לא מצליחה באמת להבין לעומק את האישה הזאת.

נכון אמרתי בעבר ואני בהחלט יודעת שזה מאחורי, יותר מזה אני אפילו לא כועסת אני פשוט ממש לא מצליחה להבין את האישה הזאת ואני באמת מנסה. אבל מאז שילדתי, זה אפילו עוד יותר הקשה עלי להבין את כל הסיפור סביב אמא שלי ואיך שהיא מתנהלת.

אז היום יום הולדת, וכמעט כל שנה ביום הולדת אני ניזכרת בה, ניזכרת במי שסחבה אותי בבטן שלה, הרימה אותי כתינוקת האכילה אותי בבקבוק (או אלי ציצי? אין לי מושג אפילו אם הניקה אותי או לא) אני מסתכלת על שושה שהיא שתי טיפות מים אני כשהייתי תינוקת, ואני שוב פעם שואלת איך אפשר לעזוב דבר כזה איך? ואני מסתכלת על לולה ואני שוב שואלת איך בכלל אפשר לחשוב על לחיות יום בלי לדעת מה קורה עם הילדים שלך?!

כל שנה אני שואלת את עצמי ביום ההולדת שלי האם היא תפתיע, האם אולי היא תיצור קשר פתאום, פתאום תצוץ, פתאום תתעניין?

אבל האם באמת אני רוצה שהיא תיצור קשר? לא בטוחה. הרי ברור לי שאמנע ממנה ולא אפגיש אותה עם הבנות או איתי אפילו. לא רואה פה סיכוי לאיזה חידוש קשר או משהו כזה. היא תביא לי רק צרות זה בטוח.. אז על מה כל הפוסט בעצם? 

אני כזאת בלבלבנית ביצים.