הוא פורש ביום חמישי. אני מלאת חששות.. התחלתי לכתוב סקיצה למה שאני הולכת להגיד באירוע הפרישה שלו.

התחלתי לכתוב את זה אתמול והגוף שלי התחיל לרעוד, לא שלטתי בידיים שלי. מהתרגשות? מחששות? מקור? הכל ביחד? זה היה מוזר ולקח לי זמן להרגע מהרעידות.. אני מתרגשת לדבר מול אנשים גם.. ואני מתרגשת מזה שהוא יתרגש. הוא לא יודע שאני הולכת לנאום.

אז אני מעלה לכאן את הסקיצה.. סתם מתחילה לכתוב, ניראה מה יצא:

מי שלא יודע, אני הבת של אבא. אבא שלי נחת כאן לא הרבה זמן אחרי שנולדתי, עבד כאן בכמה מחלקות.. בחלקן היה לו טוב יותר, בחלקן אולי פחות.. אבל אבא אף פעם לא התלונן.

בתור ילדה אני זוכרת את ההשכמות שלו בחמש בבוקר, כמו פנתר, אף פעם לא התעצל, ותמיד שהייתי יוצאת מהחדר לחבק אותו היה אומר לי "חזרי לישון, עדין מוקדם" בחיוך ולא חיוך עייף, לא חיוך של מישהו ששנים מתעורר מוקדם בבוקר, אלא חיוך בטוח. חיוך שנתן לי ביטחון. אף פעם לא החסרת כלום, תמיד הרגשתי שאם ארצה משהו אני אקבל את זה כי אבא אף פעם לא נתן תחושה שאין או שחסר.

וככה היה. אבא כלכל אותי לבד, ללא עזרה וללא תרומות, ללא תמיכה לא מהמדינה ולא מחברים. לבד אבל תמיד בטוח.

אבא שלי, יקר שלי, כמה אני אוהבת אותך ואת החיים שהענקת לי, את הבטחון שנתת לי לאורך השנים ועד היום, את האופי העקשן וההומור השחור ניסיתי לקחת ממך, אבל יש דברים שהם כל כך אתה והם כל כך שלך שאף אחד לא יוכל לשכפל. אתה אחד יחיד ומיוחד, ולכם אנשים אאחל לכם הלוואי שמישהו כמוהו יגיע אליכם לכאן להחיות את המקום, להצית את האש שהיום אבא שלי מכבה.

אבא, אתה יוצא לדרך חדשה, אני יודעת כמה אהבת חבר"ה, כמה אתה אוהב שיש סביבך אנשים, כמה היית כל כך מסור לעבודה שלך ולאנשים שאתה אוהב באמת מכאן, אני מאחלת לך הסתגלות מהירה לחיים של חופש. שתדע לנצל את שארית חייך, תסע, תראה עולם, אל תשכח לחזור אלי לתת לי חיבוק חם ולהמשיך את לוז החופש שלך, שתהנה מהנכדות שלך כאן, נדאג לך לעוד, והכי חשוב, שתהיה מאושר, שתמיד תצחק את הצחוק המתגלגל שלך, תספר לנו את הבדיחות שלך אפילו אם סיפרת אותן 20 פעם לפני, שלא ירד לך החיוך מהפנים אף פעם.